תקוותו של המשורר היא שהשמחה לאיד של אויביו תהפוך למפלה פומבית. אולם, אין מדובר בבקשת נקמה לשם השמדתם, אלא בשאיפה שכאשר יראו את טובת ה' על המשורר, הם יתביישו במעשיהם ומתוך כך ישובו בתשובה אל ה' [אלשיך].
הכפל במילים יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ נועד לחזק ולהעצים את תחושת הבושה [רד"ק]. ישנה הבחנה בין שני המושגים: יֵבֹשׁוּ מבטא בושה פנימית של האדם מעצמו, בעוד וְיַחְפְּרוּ מתאר בושה חיצונית של האדם מאחרים [מלבי"ם]. בושה זו תתרחש יַחְדָּו. בחירת מילה זו מדגישה מידה כנגד מידה: כשם שהאויבים התאספו והתאחדו יחד כדי להרע למשורר, כך הם יתביישו יחד מאובדן תקוותם [רד"ק, אבן עזרא]. יתרה מכך, הבושה המשותפת תעצים את ההשפלה, שכן כל אחד מהם יראה בבושתו של חברו [מצודת דוד].
הבושה מופנית כלפי שְׂמֵחֵי רָעָתִי, אותם אנשים ששמחים וחוגגים כאשר צרה נופלת על המשורר [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], והם אלו שאומרים עליו בלעג "בלענוהו" [מלבי"ם]. במקביל, המשורר מבקש שיִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה. אותם אנשים שניסו להטיל בושה על המשורר, ימצאו את עצמם עוטים את הבושה והכלימה כלבוש [מלבי"ם], כאשר הכלימה תשמש כעין "תכשיט" על גבי לבוש הבושה [חומת אנך].
הפרשנים מציעים מספר גישות משלימות להבנת מהותם של הַמַּגְדִּילִים עָלָי:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך ביטוי של גאווה והתנשאות מלשון גודל. אלו אנשים המתפארים בנפילת המשורר, מחזיקים מעצמם כגדולים וטובים ממנו ואומרים מתוך תחושת ניצחון "האח נפשנו" [מצודת דוד, מצודת ציון, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
גישה אחרת מפרשת שהפסוק מקוצר, והכוונה היא לאנשים המגדילים ומרחיבים את פיהם, לשונם או מילותיהם, כדי לדבר על המשורר בגאווה ובבוז [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
לצד זאת, יש המפרשים את מושג ההגדלה כהגזמה שקרית של חטאי המשורר; האויבים לוקחים עניין קל, מרחיבים אותו ומעלילים עליו עלילות שווא חמורות, דוגמת מרידה במלכות או ניאוף, כדי להגדיל עליו עוונות שלא היו מעולם [חומת אנך].