קרה לכם פעם שמישהו צפה בכם נכשלים וממש שמח מזה? דוד המלך הרגיש בדיוק כך. הוא פונה אל ה׳ ומדבר על שְׂמֵחֵי רָעָתִי, אותם אנשים שחוגגים כשיש לו צרה. אבל דוד לא מבקש שה׳ ישמיד אותם או ינקום בהם. הוא רק מקווה שכאשר הם יראו כמה ה׳ אוהב ושומר עליו, הם יבינו את הטעות שלהם ויחזרו אליו בתשובה. לכן דוד מבקש שהם יֵבֹשׁוּ, כלומר ירגישו בושה עמוקה בתוך הלב שלהם על מה שעשו, וְיַחְפְּרוּ, שזו בושה גדולה שאנשים אחרים רואים מבחוץ.
דוד מזכיר שהם ירגישו את הבושה הזו יַחְדָּו. בדיוק כמו שהאויבים התאספו כולם יחד כדי להציק לו, כך הם יתביישו יחד, וההרגשה הלא נעימה תהיה גדולה אפילו יותר כשכל אחד מהם יראה את החבר שלו מתבייש. הוא מקווה שהם יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה, ושהבושה תעטוף אותם ממש כמו בגד. כל זה נאמר על הַמַּגְדִּילִים עָלָי, אותם אנשים מלאי גאווה שמתנשאים על דוד, חושבים שהם גדולים וטובים ממנו, ומתפארים כשהוא נופל.