התמודדות מול רדיפה ואויבים חזקים דורשת לעיתים התערבות עליונה, כאשר האדם חש שאין בכוחו להינצל בכוחות עצמו [מאירי]. מזמור זה חובר על ידי דוד המלך בעת שברח מפני שאול, ויש הרואים בו גם תפילה המכוונת לתקופת הגלות הארוכה של עם ישראל [רד"ק, מאירי].
בפסוק זה דוד מבקש מה' שיילחם את מלחמותיו. המילה רִיבָה היא ציווי שמשמעותו עשיית מריבה, כלומר דוד מבקש שה' יריב ויתווכח בעבורו עם יְרִיבַי – האנשים שמריבים עמו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מנחת שי]. במקביל, המילה לְחַם נגזרת מהמילה מלחמה, והבקשה היא שה' יילחם פיזית בלֹחֲמָי, אלו שיוצאים נגדו לקרב [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ].
בעוד שיש מי שרואה בכפילות של ההתייחסות למריבה ולמלחמה אמצעי ספרותי שבו אותו רעיון חוזר במילים שונות [רד"ק], פרשנים אחרים מוצאים כאן חלוקה מדויקת לסוגים שונים של אויבים או לשלבי עימות:
גישה אחת מסבירה שדוד התמודד עם שני סוגי רודפים: אויבים מילוליים שדיברו אליו קשות, ואויבים פיזיים שרדפו אותו כדי להורגו. דוד היה נתון בקונפליקט מוסרי: מחד גיסא חשש שאם יפגע בהם בעצמו תחול עליו אשמה, ומאידך גיסא ידע שאם לא יעשה דבר הוא עלול להיהרג. לכן, הוא פונה לה' במידת הרחמים ומבקש שהוא זה שיטפל בשני סוגי האויבים, שיתעמת עם אלו שמריבים עמו בדיבור, ושיילחם באלו שבאים עליו בכוח, וכך ייחסך מדוד הצורך להרוג אותם במו ידיו [אלשיך]. בדומה לכך, יש המזהים את היריבים כמחוללי המריבה המרכזיים, כמו שאול ואבשלום, ואת הלוחמים כחיילים ואנשי הצבא הנלווים אליהם [חומת אנך].
גישה אחרת רואה כאן תיאור של הסלמה הדרגתית. דוד מבקש מה' להתערב עוד בשלב הסכסוך הראשוני בטרם תפרוץ מלחמה, אך אם המצב יסלים ויגיע לכדי מערכה צבאית ממשית, הוא מבקש שה' ייקח פיקוד ויילחם עבורו את המלחמה עצמה [מלבי"ם].