זעקתו של המשורר קוראת להתערבות אלוהית פעילה ומיידית, תוך בקשה מה' לצאת ממצב של הסתרה ולעשות משפט צדק.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים הָעִירָה וְהָקִיצָה מהוות כפל לשון שנועד לחזק את הבקשה מה' לחדול מלהיראות כמי שישן, ולהתעורר כדי להוציא את המשפט לאור ולעמוד לצד המשורר [רד"ק, שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי מדובר בפועל שבו ה' כביכול מעורר את עצמו [אבן עזרא], בעוד אחרים מפרשים זאת כקריאה לעורר כוחות אחרים: התעוררות של הפמליה של מעלה, כלומר בית הדין השמימי [רש"י], או התעוררות של מידת הדין עצמה כדי להעניש את האויבים על מעשיהם [מאירי]. גישה ייחודית מציעה כי זוהי קריאה מטפורית או מעשית להקיץ את המתים מקבריהם, כדי שיעידו את האמת נגד עדי השקר, כאשר המילה וְהָקִיצָה מבטאת יקיצה חזקה ומוספת על המילה הָעִירָה [מלבי"ם].
הבקשה בפסוק מתחלקת לשני מישורים: לְמִשְׁפָּטִי וכן לְרִיבִי. יש הרואים בכך הקבלה פשוטה שבה ה' מתבקש לעשות את הדין ולריב את ריבו של המשורר [מצודת דוד], ויש המחלקים את מבנה הפסוק כך שהמילה "העירה" מכוונת למשפט והמילה "הקיצה" מכוונת לריב [אבן עזרא].
עם זאת, פרשנים אחרים מצביעים על הבדל מהותי בין המושגים. מבחינה משפטית, לְמִשְׁפָּטִי הוא בקשה להוצאת גמר הדין והפסק הסופי, בעוד לְרִיבִי מתאר את המאבק והעימות עצמו מול עדי השקר [מלבי"ם]. גישה אחרת מייחסת את המושגים לשני סוגי התמודדויות שונים בחייו של דוד המלך: לְמִשְׁפָּטִי מכוון לדין האישי של דוד על חטאיו, כדוגמת חטא בת שבע, שבו הוא מבקש מה' לדון אותו בצדק ולא להעלים עין ממעשיו רק בשל קרבתם. לעומת זאת, לְרִיבִי מתייחס למאבקו החיצוני באויביו המצרים לו ומבקשים לשפוך את דמו [אלשיך].
פנייתו הכפולה של המשורר, אֱלֹהַי וַאדֹנָי, מדגישה את התלות המוחלטת בה'. הוא פונה אליו כאל אלוהיו שהוא השופט היחיד, וכאל אדונו, שכן דרכו של אדון לדרוש את עלבון עבדו ולשפוט את משפטו [רד"ק, אבן עזרא]. בנוסף, השימוש בשני השמות מסמל שילוב של מידות הדין: שם אלוהים המייצג את מידת הדין הקשה, ושם אדנות המייצג את מידת הדין הרפה. המשורר מבקש ששתי המידות הללו יחברו יחד כדי לקנא לו, להכריע את אויביו ולחייב אותם בדין [אלשיך].