דוד המלך נושא תפילה נוקבת להינצל משמחתם של מבקשי רעתו. תפילתו אינה מתמקדת רק בהצלה הפיזית, אלא גם בבקשה שמפלתו לא תהפוך לכלי שדרכו יחטאו אויביו בשמחה לאיד [אלשיך]. הוא מתאר חזית כפולה של אנשים המתנכלים לו על לא עוול בכפו, ומבקש שה' ימנע מהם את הסיפוק שבסבלו, כאשר המילה לִי משמעותה "עלי" – כלומר, שלא ישמחו על חשבונו [מצודת ציון]. המילה אַל שבתחילת הפסוק משרתת את שני חלקיו: בקשה שלא ישמחו, ובקשה שלא יקרצו עין [אבן עזרא, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שבין שני סוגי המתנגדים המוזכרים בפסוק: ה"אויב" וה"שונא". האֹיְבַי הם אלו שאיבתם גלויה, ולכן הם נוטים לשמוח בגלוי במפלתו של האדם. בדרך כלל, איבה גלויה נובעת מסכסוך או רעה ממשית שנעשתה, אך כאן מדובר באֹיְבַי שֶׁקֶר – איבה שאין לה כל ביסוס היות שדוד לא עשה להם כל רע [מלבי"ם]. לעומתם, השֹׂנְאַי הם אלו ששנאתם נסתרת בלב. מכיוון שאינם פועלים בגלוי, הם אינם מביעים שמחה פומבית, אלא מסתפקים ברמיזות סמויות. בדרך כלל, שנאה נסתרת נובעת מפגם או דופי שהשונא מוצא בזולת, אך כאן דוד מדגיש שאלו שֹׂנְאַי חִנָּם – אנשים ששונאים אותו ללא כל סיבה שהצדיקה זאת [מלבי"ם].
באשר למהות השֶׁקֶר של אותם אויבים, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמשת כמילה נרדפת ל"חינם", כלומר אויבים שרודפים אותו ללא כל סיבה או הצדקה. גישה אחרת מסבירה שהשקר מתבטא בעלילות שווא, כאשר הם מעידים עליו דברים שקריים ומייחסים לו כוונות רעות שמעולם לא עלו במחשבתו [רש"י, מאירי]. זווית נוספת מציגה אותם כאנשים צבועים, אשר בעבר העמידו פני ידידים והסתירו את שנאתם בשקר, ולכן התפרצות האיבה שלהם הייתה בלתי צפויה [ביאור שטיינזלץ].
דוד מבקש שאותם שונאים לא יִקְרְצוּ עָיִן – ביטוי המתאר תנועה, נדנוד או סגירה של קצה העין. הפרשנים מסכימים כי קריצה זו נועדה לבטא לעג, בוז ושמחה לאיד על צרותיו. יש המציינים כי מאחר שאין לאותם שונאים עילה אמיתית נגדו, הם אינם מעיזים לדבר בגנותו בפה מלא, ולכן הם מסתפקים בקריצת עין חשאית זה לזה [אלשיך]. בנוסף לביטוי של לעג, קריצת העין משמשת גם כדרך לתקשר בסתר כדי להתנכל לו ולרקום נגדו מזימות תמידיות [מאירי].