יצא לכם פעם להרגיש שמישהו כועס עליכם למרות שלא עשיתם לו שום דבר רע? דוד המלך מבקש מה׳ עזרה בדיוק במצב כזה. הוא מתפלל שהאנשים שמנסים לפגוע בו לא יצליחו לשמוח כשרע לו. כשהוא אומר את המילה לִי, הכוונה היא "על חשבוני" או "עלי", כלומר שדוד מבקש שהם לא יהיו מרוצים מהצער שלו.
דוד מחלק את האנשים האלה לשני סוגים. הסוג הראשון הם אֹיְבַי, אנשים שמראים את הכעס שלהם בגלוי. בדרך כלל אויבים כועסים בגלל מריבה אמיתית, אבל דוד קורא להם אֹיְבַי שֶׁקֶר, כי הם רודפים אותו סתם כך, בלי שום סיבה ובלי שהוא פגע בהם. בגלל שהם פועלים בגלוי, הם גם מראים את השמחה שלהם בגלוי.
הסוג השני הם שֹׂנְאַי, אנשים ששומרים את השנאה שלהם בשקט בתוך הלב. דוד קורא להם שֹׂנְאַי חִנָּם, כי גם להם אין שום סיבה אמיתית לכעוס עליו. בגלל שהם מסתירים את מה שהם מרגישים ואין להם באמת סיבה טובה לדבר נגדו בקול רם, הם לא צוחקים עליו בגלוי. במקום זה, דוד חושש שהם יִקְרְצוּ עָיִן. קריצת עין היא תנועה קטנה של העין, והאנשים האלה משתמשים בה כדי ללעוג לדוד בסתר ולזלזל בו, או כדי להעביר מסרים בשקט אחד לשני ולתכנן נגדו תוכניות.
כדי לעצור את שני הסוגים האלה, דוד פותח את התפילה שלו במילה אַל. המילה הזו שייכת לשני החלקים של הבקשה שלו: הוא מבקש מה׳ שגם האויבים הגלויים "אל ישמחו", וגם השונאים הנסתרים "אל יקרצו עין".