תהלים, פרק ל״ה, פסוק י״ד

כאשר באה צרה על הקמים נגדי לא שמחתי במפלתם, אלא הִתְהַלָּכְתִּי ונהגתי כלפיהם כְּרֵעַ כְּאָח לִי, כשאני מצטער על כאבם כאילו היו קרוביי הנאמנים. אף החמרתי על עצמי את מנהגי האבלות כדי להוכיח שאיני שמח לאידם, וביטאתי צער עמוק כַּאֲבֶל אֵם. צער זה מדומה לכאבה של אם המבכה את בנה, או לכאבו המוחלט ונטול הנחמה של בן המתאבל על אמו המסורה. היגון הנפשי ניכר גם בהופעתי החיצונית כאשר הייתי קֹדֵר שַׁחוֹתִי, כלומר צעדתי בקומה כפופה ושפופה כדרכו של אדם שבור, בעוד פניי משחירות מצער ואני עטוי בגדים שחורים.