תהלים, פרק ל״ח, פסוק ט׳

מצבו של האדם מגיע לנקודת קריסה שבה כוחותיו דועכים והוא חש חולשה עמוקה וחוסר אונים, תחושה המבוטאת במילה נְפוּגוֹתִי. למצב זה מתלווה וְנִדְכֵּיתִי עַד־מְאֹד, שבירה ודכדוך של הרוח הנובעים מקריסת הגוף, או לחלופין מתוך צער על הריחוק מה' דווקא כאשר הכאב הפיזי מרפה. מתוך שבר זה בוקעת זעקה אדירה כאריה, שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי, שהיא תפילה עזה וכנה הפורצת ממעמקי הלב. למרות שהנהמה הפנימית מבטאת כאב עצום ואובדן, עצם פעולת השאגה מעידה על התעוררות של תקווה חדשה. ברגעיו הקשים ביותר, האדם אוסף את שארית כוחותיו והופך את אנחת הייאוש לשאגת תפילה לה'.