הפסוק מציג עימות דרמטי בין הרים נישאים ומרשימים לבין ההר האחד שבו בחר ה' להשרות את שכינתו. דרך האנשת הטבע, עולה ניגוד בין גאווה וגובה פיזי לבין קדושה ובחירה אלוהית נצחית.
הביטוי הָרִים גַּבְנֻנִּים מתאר הרים גבוהים ומרשימים, בעלי פסגות בולטות, מלשון "גב" המעיד על גובה [רד"ק, שטיינזלץ, מלבי"ם]. באשר למשמעות המילה תְּרַצְּדוּן, קיימות מספר גישות: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת ריקוד, קפיצה או התפארות מתוך שמחה וגאווה [רד"ק, מצודת ציון, מאירי], או לחלופין רעידה [שטיינזלץ]. מנגד, יש שפירשו את המילה מלשון מארב [רש"י], ריצה על צדי ההר [מלבי"ם], או דווקא לשון השפלה [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים מספר כיוונים להבנת מהות העימות בפסוק:
הגישה הראשונה מתמקדת במעלתו של הר הבית לעומת שאר ההרים. ההרים הגבוהים מתפארים בגובהם, אך הם ננזפים על כך שאינם נחשבים לכלום לעומת הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, הוא הר המוריה וירושלים, שבו שוכנים החכמה והכבוד [רד"ק, מאירי]. בניגוד להר סיני שבו שרתה השכינה באופן זמני בלבד לצורך מתן תורה, בהר הבית ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח [רד"ק, אלשיך]. לפי גישה זו, ההרים הגבוהים אף אורבים להר הבית ומבקשים להשחיתו [רש"י].
גישה שנייה, המבוססת על המדרש, קושרת את הפסוק למעמד הר סיני. ההרים השונים נתלשו ממקומם, רצו והתדיינו זה עם זה, כשכל אחד דורש שהתורה תינתן עליו. ה' גוער בהם ושואל מדוע הם רוצים דין ("תרצו דין" כדורש את המילה תְּרַצְּדוּן). ההרים הגבוהים נדחים משום שעל פסגותיהם עבדו עבודה זרה, ועל כן הם נחשבים לבעלי מום, כשעצם הגאווה שלהם נחשבת אף היא למום [תורה תמימה]. יתרה מכך, אף על פי שהר מחובר לקרקע אינו נאסר בהנאה אם עבדו עליו עבודה זרה, ברגע שההרים נעקרו ממקומם כדי לבוא להתדיין, הם הפכו לאובייקטים תלושים שנאסרו לשימוש קדוש [חנוכת התורה].
גישה שלישית לוקחת את הפסוק למישור האלגורי והלאומי. ההרים מסמלים מלכים, צבאות ואומות אויב, והפסוק לועג להם: מדוע אתם רצים להילחם ומרקדים בהיכלו של ה'? הרי ה' בחר לשכון בהר זה לנצח, ולא תוכלו לגרשו או להשאיר את המקום בידיכם [מצודת דוד, מלבי"ם].
מול כל אלו, גישה ייחודית ושונה מציג האבן עזרא, המפרש את הפסוק כפנייה של נחמה להר בשן, באומרו: אל תשפלו ואל תתעצבו, שכן גם אתם הר שחמדו המלאכים לשבת בו, ואף השכינה תשכון שם [אבן עזרא].