תבוסתם המוחלטת של צרי ישראל מתוארת דרך תמונה עזה ומוחשית של שדה קרב הרווי בדם הנופלים. הניצחון מתואר כה מוחץ, עד כי עקבות המלחמה ניכרים היטב הן על המנצחים והן על סביבתם.
הפרשנים נחלקו בהבנת הפועל תִּמְחַץ. גישה אחת מסבירה זאת מלשון בקיעה וחצייה, כלומר הדם בשטח יהיה כה רב עד שהמנצח יצטרך לבקוע ולחצות אותו ברגליו כמי שחוצה נהר [רש"י, מאירי]. גישה אחרת מציעה כי המילה היא היפוך אותיות של "תחמץ", במשמעות של צבע אדום, ולפיה רגלי המנצחים יאדימו מדם ההרוגים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. דעה נוספת גורסת כי הרגליים ייראו כאילו הן עצמן פצועות ומלוכלכות מרוב הדם שבו דרכו [מצודת דוד, מלבי"ם], או שהכוונה היא פשוט לדריסה ורמיסה של האויב [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה במילה רַגְלְךָ מכוונת כלפי עם ישראל שיזכה לראות בנקמה [רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי היא פונה לדוד המלך אישית [אבן עזרא].
תיאור הכלבים בהמשך הפסוק ממחיש את גודל המפלה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי פגרי האויבים יושלכו לכלבים, שילקקו את דמם. כמות הדם תהיה כה עצומה, עד שהדם ייטף אל לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ, והמנצחים ידרכו באותו דם ניגר [אלשיך, מאירי]. לעומת הפירוש המילולי, יש המפרשים את לשון הכלבים באופן מטפורי כרמז לאויבים עצמם שהיו מדברים סרה בדוד [אבן עזרא], או כתיאור ציורי של המוות המדומה לשר טבחים, המלווה בכלבים שאוכלים את חללי החרב [מלבי"ם]. המילה מֵאֹיְבִים מתחברת לדם, כלומר הרגליים ולשון הכלבים יאדימו ויתלכלכו מדם האויבים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
המילה החותמת את הפסוק, מִנֵּהוּ, זכתה למספר ביאורים. רבים מן הפרשנים קושרים אותה למילה "מן" שמשמעותה מזון, ומסבירים כי דם האויבים יהפוך למזונם ולמנת חלקם של הכלבים, כפי שגזר ה' [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. אחרים מפרשים את המילה כ"ממנו", כתוספת ביאור המצביעה על האויב, ויש המזהים זאת באופן ספציפי עם מלך אשור שניגף בבושת פנים [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. גישה אחרת מציעה כי המילה מצביעה על דמיון מהותי בין האויבים לבין כלבי המוות שניזונים מהם [מלבי"ם]. מנקודת מבט רעיונית, יש המדגישים מתוך מילה זו כי ה' נוקם באויבים ועושה בהם שפטים דווקא על מה שהצרו והרעו לישראל, ולא רק על חטאיהם כלפי שמיים [אלשיך].