המשורר פונה בחלקו הראשון של הפסוק אל העם או אל מנהיגו, ולאחר מכן עובר לתפילה ישירה אל ה'. המילים צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ מכוונות אל עם ישראל בכללותו, אל המלך חזקיהו [רד"ק], או אל דוד המלך [אבן עזרא, אלשיך]. משמעות הדברים היא שה' כבר גזר והעניק לעמו את הכוח, הניצחון והמלכות, ולכן עליהם להכיר בכך שהישגיהם אינם נובעים מכוחם העצמי אלא מציוויו של ה' [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מכאן עובר המשורר לבקשה ולתפילה: עוּזָּה אֱלֹהִים. הפרשנים מסבירים כי זוהי קריאה לה' להתגבר, לגלות את כוחו ולהיפרע מן האויבים [רש"י, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. המילה עוּזָּה משמעותה גבורה וחוזק, והיא משמשת כשם עצם במשקל דומה למילה "חוקה" [אבן עזרא, מלבי"ם]. מספר מפרשים מעירים על צורתה הדקדוקית החריגה של המילה, הנכתבת באות וי"ו ועם דגש [רד"ק, מנחת שי, מאירי].
ביחס להמשך הפסוק, זּוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ, עולות גישות שונות המעמיקות את משמעות הבקשה. יש המפרשים כי הכוח שה' הפגין בעבר בניסים גדולים, כמו קריעת ים סוף, הוא אותו כוח המוכן ומזומן עבורנו גם לגאולה העתידית [מצודת דוד]. גישה אחרת רואה כאן ביטוי לענווה של דוד המלך, המבטל את כוחו האישי ומכריז כי העיקר אינו עוצמתו כמלך, אלא כוחו של ה' לגאול את השכינה מן הגלות, שכן ישועתו של ה' היא ממילא גם ישועתם של ישראל [אלשיך]. בנוסף, יש מי שרואה בפסוק פנייה אל העוז האלוהי כאל מהות מופשטת הפועלת מתוך המקדש בירושלים, ומביאה לכך שמלכי הגויים ייכנעו ויביאו מנחות לה' [מלבי"ם].