הפסוק מתאר מעמד רב רושם של התכנסות והנהגה בהשתתפות שבטי ישראל, תוך התמקדות בבנימין, יהודה, זבולון ונפתלי. המפרשים נחלקו בזיהוי המאורע ההיסטורי או הסמלי שאליו הפסוק מכוון, ומתוך כך נגזרים פירושים שונים למילות הפסוק.
הגישה המרכזית בקרב מספר פרשנים קושרת את הפסוק למעמד קריעת ים סוף. לפי גישה זו, המילה שָׁם מכוונת לים סוף, והמילים בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם מתארות כיצד שבט בנימין, הצעיר בשבטים, קפץ וירד ראשון לים. בזכות מסירות נפש זו הוא זכה למלוכה, וממנו יצא שאול המלך שרדה ומשל בישראל [רש"י, מצודת דוד]. יש אף הדורשים את המילה רֹדֵם כנוטריקון של "רד ים" [תורה תמימה, אלשיך]. בהמשך לכך, שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם מתפרש מלשון זריקת אבנים: שאר השבטים, ובראשם יהודה, זבולון ונפתלי, קינאו בבנימין על שקפץ ראשון, ורגמו אותו באבנים מתוך תחרות על הזכות לרדת לים [רש"י, מצודת דוד, אלשיך].
גישה היסטורית אחרת ממקמת את האירוע בירושלים. שָׁם הוא מקום הברכה, התהילה והשירה, שבו התקבצו השרים כדי להלל את ה' [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בִּנְיָמִן צָעִיר מתייחס להיותו של בנימין קטן הבנים, או שבט קטן במספרו עקב פרשת פילגש בגבעה [אבן עזרא]. למרות קטנותו, בנימין רֹדֵם – כלומר, רודה ומושל באויביו [רד"ק, מאירי]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מעירים כי המילה מנוקדת בקמץ קטן תחת קמץ גדול [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
לפי כיוון זה, המילה רִגְמָתָם אינה קשורה לאבנים, אלא משמעותה קיבוץ ואסיפה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או שהיא מילה נרדפת לשרים ורוזנים [אבן עזרא], ויש שפירשו אותה כלשון פאר והדר [ביאור שטיינזלץ]. אזכורם של שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי מייצג את המעטים שנותרו מעשרת השבטים ונקבצו לירושלים בימי חזקיהו [רד"ק, מאירי], או שהם משמשים סמל לקיבוץ כלל ישראל מקצה לקצה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש מי שמפרש כי משמעות רִגְמָתָם היא ששרי יהודה ירגמו וישמידו את האויבים באבנים [מאירי].
גישה נוספת מציגה את הפסוק כציור פיוטי של ניצחון במלחמה. הפסוק מדמה את העמים השבויים לחיות בר או בהמות הנכנעות לפני ישראל. הצעיר שבשבטים, בנימין, רֹדֵם ושולט בהם, ואילו שרי יהודה, זבולון ונפתלי מנהיגים אותם באמצעות רִגְמָתָם – השלכת צרורות אבנים כדי לכוון את דרכם, כפי שנהוג ברדיית בהמות [מלבי"ם].