גילוי נוכחותו של ה׳ והנהגתו את עם ישראל מתוארים כחוויה פומבית, מוחשית ומפוארת. העם זוכה לחזות בדרכי הפעולה האלוהיות, בין אם מדובר בישועה ניסית, בהשגחה במלחמה או בתהלוכת ניצחון מלכותית.
המילה הֲלִיכוֹתֶיךָ מתפרשת כהופעותיו, דרכיו והנהגתו של ה׳ [ביאור שטיינזלץ], והמילה רָאוּ מתייחסת לעם ישראל שזכה לחזות בהליכות אלו פעם אחר פעם [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו לגבי המאורע הספציפי שאותו ראו ישראל:
חלק מן הפרשנים מקשרים ראייה זו לנס קריעת ים סוף. ישראל ראו את הליכותיו של ה׳ בתוך הים באמצעות עמוד הענן [מצודת דוד], ובעקבות גילוי זה קדמו ושרו את שירת הים, ובכך הוכיחו שהם ראויים לישועה [רש"י]. יש המפרטים כי הֲלִיכוֹתֶיךָ רומזות לשנים עשר השבילים המוקפים בחומות מים שה׳ עשה בים, שביל נפרד עבור כל אחד משבטי ישראל [אלשיך].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי הראייה קשורה למפלת האויבים. ישראל ראו את המכה שניחתה על שונאיהם והכירו כי ה׳ הוא שהלך לפניהם בקרב [רד"ק]. ראייה זו עשויה לרמוז גם לגאולה העתידית, שבה ההשגחה האלוהית תהיה כה מפורסמת וגלויה, עד שהעם יחזה בה ממש עין בעין [מאירי].
גישה ציורית נוספת מתארת את הפסוק כתהלוכת ניצחון שלאחר המלחמה. עם ישראל יוצא בתופים ובמחולות לקראת ה׳, שר הצבאות, השב מן הניצחון בקרב בחזרה אל הארץ, ממש כמלך בשר ודם שמשוררים ומנגנים הולכים לפניו [מלבי"ם].
ביחס למילה בַקֹּדֶשׁ החותמת את הפסוק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשמיים, מקום משכנו של ה׳ המלך הקדוש, אשר משם הוא פועל ושולח את מלאכיו לעזרת ישראל. מנגד, יש המפרשים את הקודש כארץ ישראל, אליה שב ה׳ כמנצח [מלבי"ם], ושאליה נכנסו השבטים כשכל אחד זוכה לנחלה נפרדת, בדומה לשבילים הנפרדים שראו בים [אלשיך]. ויש שפירשו זאת כתיאור לה׳ עצמו, שהוא המלך הקדוש [ביאור שטיינזלץ].