קריאה לה' להכניע את כוחות האויב העוצמתיים ושוחרי המלחמה, עד שיביאו מנחות מתוך כניעה מוחלטת. הבקשה נפתחת במילה גְּעַר, המבטאת דרישה להשחתה, נזיפה חריפה וצעקת אזהרה [רד"ק, מאירי, מצודת ציון].
הפרשנים נחלקו בזיהוי האויב המכונה חַיַּת קָנֶה. גישה אחת מפרשת זאת על דרך המשל, כחיות רעות המסתתרות בסבך הקנים והשיחים שביער או במדבר [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת דוד]. בתוך גישה זו, יש המזהים את החיה עם אומות ספציפיות, כדוגמת עמלק [רש"י, אלשיך] או ישמעאל [מצודת דוד]. מנגד, גישה צבאית יותר מסבירה כי המילה "חיה" משמעותה קהילה ועדה, ואילו "קנה" הוא כינוי לרומח. לפיכך, הכוונה היא לעדת לוחמים נושאי רמחים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי], כאשר השימוש במילה "קנה" נועד להלעיג על חולשת נשקם של האויבים [מאירי].
עוצמתם של אויבים אלו מתוארת במילים עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים. הפרשנים מסכימים כי זהו תיאור של יחסי כוחות קיצוניים. "אבירים" הם החזקים, שרי האומות, המלכים או סוסי הפרשים הדוהרים. מולם ניצבים שאר האומות, החלשות והנרמסות, הנדמות כעגלים קטנים הבורחים ומתגמדים מפני הפרים העוצמתיים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
תוצאת הגערה האלוהית היא שכל אחד מאותם אויבים חזקים מִתְרַפֵּס, כלומר נכנע, משתטח על הקרקע ומתחנן על נפשו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מאירי]. כניעה זו מלווה בְּרַצֵּי־כָ֑סֶף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "רצי" משמעותה חתיכות או שהיא נגזרת מלשון ריצוי ופיוס. לפיכך, הכוונה היא שהאויב המובס מביא חתיכות כסף כמס ומנחת פיוס לה' [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים תיאור זה על אופיו של האויב עצמו, שאינו מתרצה ואינו מכניע את זדונו אלא אם כן מרצים ומשחדים אותו בכסף [רש"י, מצודת דוד].
בסיום, ה' בִּזַּר, כלומר מפזר ומפיץ (האותיות ב' ו-פ' מתחלפות), את אותם עַמִּים אשר קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ, עמים שכל רצונם הוא לעורר מלחמות [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. גישות נוספות מציעות כי הפיזור מתייחס לזדון לבו של האויב המפזר עמים אחרים במלחמותיו [מצודת דוד], או לחלופין, שהמילה "בזר" מתייחסת לשפע השלל והכסף שפוזר ונאסף מאותם עמים מובסים, ומובא כעת כמנחה [מלבי"ם].