הקריאה לשבח את ה' בוקעת מתוך התאספות המונית ופומבית, ומדגישה את שורשיו העמוקים של העם. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה בְּמַקְהֵלוֹת מתארת ציבור רב וקהל גדול שהתאסף יחד במטרה להודיע את נפלאות ה' לכל [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מתוך ציון ההתקהלות בפסוק זה נלמדו הלכות הקשורות לציבור, ובראשן הדרישה לברך את ברכת החתנים בנוכחות מניין של עשרה אנשים, וכן ההבנה שנוסח הברכה לה' משתנה בהתאם לגודל הקהל [תורה תמימה, מנחת שי].
לגבי הביטוי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדימוי לזרע ישראל ולצאצאיו. כשם שמים נובעים ויוצאים מתוך מעיין, כך המברכים הם אלו שיצאו ממקור החיים של העם [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש הפשטני, הפרשנים מציגים רובדי עומק נוספים לביטוי זה:
גישה אחת מפרשת את המקור במובן הגיאוגרפי, כמכוון לארץ ישראל עצמה. המחנות היוצאים להילחם מחוץ לארץ נמשלים למים שזולגים החוצה, בעוד ההמונים שנשארים בארץ ויוצאים לקראתם מדומים למקור המים המלא והשופע [מלבי"ם].
גישה אחרת, מדרשית באופייה, לוקחת את מושג ה"מקור" אל השורש האימהי והעוברי. מתוך כך נלמד כי ההתלהבות והשבח היו כה מוחלטים, עד שאפילו העוברים שבמעי אמם השתתפו באמירת השירה וברכו את ה' [רש"י, תורה תמימה].
בהמשך ובהשלמה לכך, יש המייחסים את ה"מקור" לנשות ישראל הצדקניות. על פי פירוש זה, בזכות טהרתן של הנשים במצרים זכה העם כולו להיגאל. בשל זכות זו, זכו קהילות הנשים להקדים ולשורר לה' במקהלות, וניתנה להן הזכות להלל את ה' אפילו לפני מלאכי השרת [אלשיך].