חזון לעתיד או אירוע היסטורי כביר מביאים עמם הכרה אוניברסלית במלכות ה', כאשר אומות העולם, קרובות ורחוקות כאחד, מגיעות להשתחוות ולהגיש מנחות. יש הסבורים כי תיאור זה מתייחס לימות המשיח, לאחר השמדת עמלק [רש"י], בעוד אחרים רואים בו עדות היסטורית לתקופה שאחרי מפלת מחנה סנחריב, אז ניצולים ממלחמת כוש ומצרים שבו לדת ישראל והביאו שי למקדש בירושלים [רד"ק]. הראייה הכוללת היא כי כל ממלכות הארץ עתידות להכיר בכוחו של ה' [מלבי"ם, מאירי].
הפסוק פותח במילה יֶאֱתָיוּ, שמשמעותה יבואו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה חַשְׁמַנִּים מתארת שרים, סגנים, נכבדים וגדולי מלוכה, בדומה לשם "חשמונאי" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מצודות, מלבי"ם וביאור שטיינזלץ]. מנגד, מוצגות גישות חלופיות לפיהן מדובר בשם של מדינה או אזור גיאוגרפי (כמו יושבי "חשמונה"), או לחלופין שהמילה עצמה פירושה דורון ומתנה [רש"י].
נכבדים אלו יגיעו מִנִּי מִצְרַיִם, כלומר מן מצרים. אזכורה של מצרים בהקשר זה נובע מכך ששימשה בעבר כאכסניה לבני ישראל [אלשיך]. במקביל, גם ארץ כּוּשׁ הרחוקה [מלבי"ם] תצטרף להכרה זו, וזאת בזכות העובדה שלא מצרה לישראל מעולם [אלשיך].
הפסוק מתאר את התייצבותה של כוש במילים תָּרִיץ יָדָיו. ביטוי זה מציג תמונה ציורית של הבאה מהירה של מתנות וזהב לה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מתעכבים על השימוש בפועל של ריצה ביחס לידיים, שכן הריצה מתבצעת ברגליים. הם מסבירים כי הרגליים הן אלו שמריצות את הגוף כולו, אך המטרה היא שהידיים הן שיושיטו ויביאו את המנחה בפועל [רד"ק, מצודת דוד]. בנוסף, קיים בפסוק מעבר דקדוקי: הפועל "תריץ" נכתב בלשון נקבה, ואילו "ידיו" בלשון זכר. הדבר נובע מכך שהכתוב מתייחס לעיתים לארץ כוש עצמה בלשון נקבה, ולעיתים לעם הכושי בלשון זכר [מאירי].