הופעתו של ה׳ בעולם מעוררת תגובה עזה בממדי הבריאה השונים, המגיבים בחרדה ובזעזוע. כאשר אֶרֶץ רָעָשָׁה, יש המפרשים זאת כתיאור פיזי של רעידת האדמה, שבה כל תל נהיה נמוך וכל גיא מתנשא לקראת בואו של ה׳ [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, פרשנים אחרים רואים בכך ביטוי מושאל המתייחס ליושבי הארץ ולעמים, שרעדו ופחדו מפניו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
הזעזוע מקיף גם את העולמות העליונים, ועל כך נאמר אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ. משמעות המילה נָטְפוּ היא נזילה וטפטוף [מצודת ציון], אך הפרשנים נחלקו מהותית בטיב אותה נטיפה. גישה אחת מסבירה כי השמים הורידו מים מתוך יראת ה׳ [ביאור שטיינזלץ], או שנטפו טיפות של רוגז ופחד [אלשיך]. פירוש ייחודי גורס כי המילה שמים מייצגת את המלאכים ושרי המעלה, והנטיפה היא למעשה זיעה שניגרה מהם מרוב חרדה [מצודת דוד]. מנגד, יש המסבירים את הנטיפה כמשל לעננים וחושך שירדו על אויבי ישראל והביאו עליהם צרות, בעוד שעבור עם ישראל האיר האור [רד"ק, מאירי].
המילים זֶה סִינַי קושרות את ההתרחשות למעמד מתן תורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפי שהארץ רעשה, כך גם הר סיני רעד לפני ה׳, או שהכוונה היא לאותו האלוהים שהתגלה לישראל בהר זה. עם זאת, יש המדגישים דווקא את השוני של הר סיני משאר המקומות: בעוד שבעולם כולו ירדו טיפות של רוגז, בהר סיני לא שררה אימה זו, משום שה׳ נגלה שם כ"אלוהי ישראל" לעם שישב לקבל את אלוהותו [אלשיך]. פירוש לשוני שונה מציע כי המילה סיני נגזרת מלשון שריפה, ומלמדת על כך שההר בער באש והאיר [מאירי].