אובדנם של הרשעים מומחש באמצעות תמונה ציורית ועוצמתית, תוך שימוש בדימויים של כוחות טבע המכלים חומרים חסרי יציבות. התרחשות זו מתקשרת למסע ארון הברית בימי משה [רש"י], או מופנית ספציפית כלפי האויבים שנלחמו בדוד המלך [אבן עזרא].
החלק הראשון משתמש בדימוי של עשן המתפזר ברוח: כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף. משמעות המילה כְּהִנְדֹּף היא דחיפה, פיזור והתנדפות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי כשם שהרוח דוחפת ומפזרת את העשן, כך ה' יהדוף את האויבים. יש המדגישים את הקלות שבה יפלו הרשעים, בדומה לעשן הנדחף ממקומו אפילו על ידי רוח קלה ובשל סיבה מועטת [מצודת דוד]. מנגד, יש המעמיקים ומתארים כי הפיזור יהיה מוחלט וסופי, כעשן הנדחף בסערה עד שאינו משאיר אחריו כל זכר, שורש או ענף. על פי גישה זו, ה' בעצמו הוא שיהדוף אותם באופן פעיל, ולא יאפשר להם רק לנוס ולהישאר בחיים [אלשיך].
החלק השני ממשיך בדימוי של התכה: כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ. המילה דּוֹנַג משמעותה שעווה [רוב הפרשנים]. כשם שהשעווה נמסה, מאבדת את צורתה ונכנעת לחום האש, כך יאבדו הרשעים מפני ה' [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. האויבים הנסים לא ימצאו עיר מקלט, משום שכבוד ה' הממלא את הארץ יהיה עבורם כאש מכלה הממיסה אותם בכל מקום שאליו יברחו [אלשיך].
חיבור מעניין בין הדימויים הללו לבין ההקשר ההיסטורי של מסע ארון הברית במדבר, מציג הקבלה לעמוד הענן ועמוד האש שהלכו לפני מחנה ישראל. אותה הנהגה אלוהית שהגנה על ישראל, מתהפכת על האויבים: עמוד הענן הופך עבורם לעשן מסנוור שדוחף ומכלה אותם, ועמוד האש הופך ללהבה הממיסה אותם כשעווה. כך, אותה נוכחות אלוהית ממש מהווה חורבן לרשעים, אך במקביל היא מקור לשמחה, אור והצלה עבור הצדיקים [מלבי"ם].