הנוכחות האלוהית פועלת בעולם באופן כפול, וכאשר היא מביאה כליה על הרשעים, היא מהווה מקור לאושר עצום עבור הצדיקים. וצדיקים אלו הם עם ישראל, בין אם מדובר באנשיו של דוד [אבן עזרא] ובין אם מדובר במלך חזקיהו ובעם ישראל [רד"ק].
הפסוק משתמש בשלושה פעלים שונים כדי לתאר את החוויה: ישמחו, יעלצו, וישישו. רוב הפרשנים מסכימים כי כפל המילים נועד להדגיש את העוצמה והריבוי של השמחה [רד"ק]. עם זאת, ישנה אבחנה דקה בין סוגי השמחה השונים. המילה יעלצו מבטאת שמחה פנימית ונפשית, לרוב כזו הקשורה בשמחה בה' [מלבי"ם], או פשוט עניין כללי של שמחה [מצודת ציון]. לעומת זאת, הביטוי וישישו בשמחה מתייחס לביטוי החיצוני של הרגש; הששון הוא הסימנים החיצוניים והצהלות המעידים על השמחה הפנימית [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. שמחה גלויה זו מובילה באופן טבעי לשירת הלל לה', כפי שמתואר בפסוק הבא [רש"י]. מבחינת מסורת הנוסח, יש שציינו כי בחלק מהדפוסים הישנים הופיעה המילה יעלצו בתוספת האות וי"ו, אך הנוסח המקובל ברוב הספרים הוא ללא וי"ו [מנחת שי].
השמחה הזו מתרחשת דווקא לפני אלהים. שם זה, המייצג לרוב את מידת הדין, מקבל כאן משמעות מיוחדת. הצדיקים מסוגלים להפוך את מידת הדין לרחמים; אותו כוח אלוהי ששורף וממיס את הרשעים, משמש כמקור של ריפוי ושמחה עבור הצדיקים. שמחתם נובעת, בין היתר, ממפלתם של האויבים והשונאים שנידפים מפני ה', והם אינם נחשבים חוטאים על כך שהם שמחים לאידם של הרשעים, אלא אדרבה, הם ששים באותה שמחה. יתרה מזאת, בזכות השלמות הרוחנית העתידית, שמחה זו תהיה טהורה לחלוטין. בניגוד למצב הרגיל שבו אדם נדרש לשמוח מתוך רעדה ופחד שמא מרוב שמחה יבוא לידי חטא, במעמד זה הצדיקים יוכלו לשמוח ללא כל פחד [אלשיך].