תהלים, פרק ע״ג, פסוק ב׳

קרה לכם פעם שראיתם מישהו שמתנהג לא יפה מקבל פרס, בזמן שמישהו שמתנהג ממש יפה לא מקבל כלום? מצב כזה יכול לבלבל מאוד ולגרום לנו לשאול שאלות קשות. המשורר משתף אותנו שזה בדיוק מה שקרה לו. כשהוא ראה אנשים רעים מצליחים ואנשים טובים סובלים, הוא הרגיש בלבול גדול שכמעט גרם לו לאבד את האמונה. כשהוא אומר וַאֲנִי, הוא מתכוון לעצמו באותו רגע של ספק, לפני שהספיק לחשוב לעומק ולהבין את האמת. בגלל הבלבול הזה, הוא מספר שכִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי. הוא לא מתכוון שהוא כמעט נפל פיזית על הרצפה, אלא הרגליים הן משל לאמונה שבלב. הוא בעצם אומר שהוא כמעט סטה מהדרך הנכונה וכמעט עזב את האמונה בה׳. כדי להדגיש עד כמה הנפילה הזו הייתה קרובה, הוא ממשיך ואומר כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. המילה כְּאַיִן מתארת מצב שבו לא נשארה לו שום משענת, ובתוך שבריר קטן של רגע הוא כמעט נפל מרוב ספקות. המילה אֲשֻׁרָי פירושה הצעדים שלי. אבל למה הוא משתמש במילה שֻׁפְּכוּ? הרי צעדים לא נשפכים כמו מים. המשורר מדמה את האדם למי שמחזיק כלי מלא, אבל הכלי הזה מלא בכל המעשים הטובים והמצוות שהוא אסף במשך חייו. כשאדם נופל בגלל ספקות, יש סכנה גדולה שהוא יתחרט על כל הדברים הטובים שעשה, ואז כל הזכויות שלו פשוט יישפכו על הרצפה וילכו לאיבוד במכה אחת. צורת הכתיבה המיוחדת של הפסוק באה ללמד אותנו שלא רק הדרך הכללית שלו רעדה, אלא ממש כל צעד וכל פסיעה שלו בנפרד היו קרובים מאוד לנפילה.