רות, פרק ב׳, פסוק ט״ז

קרה לכם פעם שרציתם לתת מתנה או לעזור למישהו, אבל פחדתם שהוא יתבייש לקבל? זה בדיוק מה שקרה לבועז. הוא רצה לתת לרות הענייה שפע של תבואה, אבל בדרך חכמה ועדינה שלא תפגע בכבוד שלה. לכן, הוא תכנן תוכנית מיוחדת עם הנערים שעבדו בשדה שלו: הוא אמר להם להתנהג כאילו הם עושים טעות. הוא ציווה עליהם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ, כלומר להפיל בכוונה שיבולים שוב ושוב, או לעשות את עצמם כאילו הם פשוט שוכחים אותן בשדה. בועז ביקש מהם להוציא את השיבולים מתוך הַצְּבָתִים, שהן קבוצות קטנות של שיבולים שאספו וקשרו יחד לקראת הקציר, ולהפיל אותן על האדמה. בועז הדגיש שצריך להפיל את התבואה בדיוק לָהּ, כלומר ממש בצד שבו רות מתקדמת, כדי להבטיח שהיא תהיה זו שתאסוף אותן ולא עניים אחרים שהסתובבו שם. הוא אמר להם וַעֲזַבְתֶּם, כלומר תעזבו ותפקירו את השיבולים לגמרי, וכך הן יהיו פטורות ממעשרות ורות תוכל לקחת אותן לפי ההלכה. בנוסף, כדי לשמור על שמה הטוב של רות, הנערים התבקשו רק להניח את התבואה ולא לעזור לה לאסוף אותה, אלא וְלִקְּטָה - היא תאסוף את השיבולים בעצמה. כדי שהחסד יהיה מושלם, בועז מזהיר את הקוצרים וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. הוא אוסר עליהם לצעוק עליה או להעיר לה, אפילו אם היא תיקח כמות גדולה מאוד של תבואה או תאסוף במקומות שלא מיועדים לכך. הוא רצה שידברו אליה בכבוד עמוק, כיאה לבת מלכים, ושלא יגלו לה שהשיבולים הושארו שם במיוחד בשבילה, כדי שתוכל לפרנס את עצמה בשמחה ובלי שום עוגמת נפש.