רות, פרק ב׳, פסוק ז׳

הנער הניצב על השדה מציג לבועז אישה צנועה וחרוצה, שביקשה רשות ללקט תבואה מתוך נימוס ומוסר גבוה. היא פנתה בבקשה וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים כדי לאסוף את הלקט והשכחה, או לחלופין כדי לארוז את הלקט לעומרים קטנים משלה וכך לא להיחשד בגניבה. מתוך הקפדה על צניעותה היא ליקטה רק אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, ועבדה ברציפות כפי שמעיד הנער וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה. כדי שלא תיחשב לעצלה, הוא מבהיר שזֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט, כלומר ישיבתה בסוכת הפועלים למנוחה היא קצרה וקרתה רק כעת, ויש המסבירים שכוונתו היא שהיא לוקחת עמה רק מעט תבואה לביתה שבו ממתינה נעמי.