קרה לכם פעם שראיתם מישהו עושה מעשה ממש לא חכם רק כדי להשוויץ? זה בדיוק מה שקורה לבלשאצר, שליט בבל. בזמן משתה גדול, היין שהוא שותה עולה לו לראש וגורם לו להתנהג בגאווה עצומה ובחוסר כבוד מוחלט כלפי ה'. הוא נותן פקודה בִּטְעֵם חַמְרָא, כלומר מתוך שכרות ורוח שטות שהכניס בו היין, ולא מתוך מחשבה חכמה של מנהיג. באותה תקופה, אפילו מלכים של עמים אחרים ידעו שצריך לכבד כלי קודש, אבל היין עיוור את בלשאצר וגרם לו לעשות מעשה נורא.
מתוך השכרות, הוא רצה להתפאר בניצחון הגדול של סבא שלו, נבוכדנצר, שנקרא כאן אֲבוּהִי (אביו), כי בתנ"ך נכדים נחשבים ממש כמו בנים. בלשאצר מצווה לְהַיְתָיָה, שזה אומר להביא, את כלי המקדש הקדושים. למרות שהיו שם המון מאכלים, הוא בחר להשתמש דווקא בכלים הקדושים של ה' כדי לשתות בהם יין לעבודה זרה.
כדי להראות שהוא בכלל לא מפחד מקדושת הכלים, הוא מבקש להביא אותם מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם, כלומר מן ההיכל שבירושלים. הוא בכוונה לא קורא למקום "בית אלוהים", כדי להתייחס למקדש כאילו הוא סתם בניין רגיל. בנוסף, הוא דורש שיביאו את כלי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, הזהב והכסף, ביחד. לא היה אכפת לו שיש הבדל גדול בין כלי הזהב שהיו קדושים מאוד ושימשו לעבודה הפנימית במקדש, לבין כלי הכסף הפשוטים יותר.
את הכלים הקדושים הוא מחלק לאורחים שלו, וגם לשֵׁגְלָתֵהּ, שהיא המלכה החשובה ביותר שלו, וּלְחֵנָתֵהּ, שהן שאר נשותיו. אבל למרות כל הגאווה והזלזול של בלשאצר, התנ"ך רומז לנו על הסוף שלו. אם תשימו לב, פתאום לא קוראים לו "המלך", אלא פשוט כתוב "בלשאצר אמר". המילה מלך הושמטה כדי ללמד אותנו שכבר באותו רגע, בגלל שהוא זלזל בכלים הקדושים, נחתם גורלו והמלכות נלקחה ממנו.