תארו לעצמכם אדם שמתנהג בגאווה עצומה, אבל בעצם עושה טעות חמורה מאוד בלי לשים לב. המלך בלשאצר הגיע לשיא הגאווה שלו, ובדיוק בגלל זה הוא מקבל תוכחה שמסבירה לו עד כמה הוא טועה. נאמר לו וְעַל מָרֵא־שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ, כלומר, התנשאת ומרדת באדון השמיים, שהוא ה'.
איך בלשאצר הראה את המרד הזה? הוא הביא למשתה שלו את כלי המקדש, שנקראים מָאנַיָּא. הוא לא עשה את זה כי היו חסרות לו כוסות בארמון. הוא חילק את הכלים לכל האורחים החשובים שלו, שמתוארים במילים וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ, שזה אתה, השרים הגדולים ובני המשפחה שלך. המטרה שלו הייתה לזלזל ולהכעיס את ה' בכוונה. יותר מזה, כשהם שתו את היין, שנקרא חַמְרָא, הם לא סתם שתו כדי ליהנות. הם עשו טקס של עבודה זרה ושפכו את היין לאלילים שלהם מתוך הכלים הקדושים.
בלשאצר בחר לשבח אלילים שעשויים ממתכת, מאבן ומעץ, שנקרא אָעָא. הרי זה כל כך מוזר, האדם מכין בעצמו פסל מחומרים פשוטים, ואז סומך עליו. הפסלים האלה לא רואים, לא שומעים ולא מבינים שום דבר. המלך התנהג בדיוק הפוך ממה שצריך. לפסלים שלא מרגישים כלום הוא נתן שבח גדול, כמו שכתוב שַׁבַּחְתָּ, אבל לה' האמיתי הוא אפילו לא נתן טיפת כבוד, ולכן נאמר לו לָא הַדַּרְתָּ.
הטעות של המלך כל כך גדולה, כי הרי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ, ה' הוא זה שמחזיק את החיים ואת הנשימה של בלשאצר. אפילו אם הוא לא אהב את ה', הוא היה צריך לפחות לחשוש לחיים שלו, אבל הרוע עיוור אותו לגמרי. בגלל שבלשאצר סמך על פסלים דוממים שאין בהם רוח חיים, גם הוא בעצמו יאבד את כוחו בקרוב ויישאר חסר תנועה, ממש כמו הפסלים שאותם הוא כל כך העריץ.