בלשאצר מגיע לשיא של גאווה ועיוורון רוחני, ובמעמד זה הוא סופג תוכחה נוקבת החושפת את הפער העצום שבין התנשאותו לבין שבריריות קיומו. הכתוב מציג התנגשות חזיתית בין מלך בשר ודם המורד בבוראו, לבין האבסורד שבעבודת האלילים.
התוכחה נפתחת בהאשמה וְעַל מָרֵא־שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ – התנשאת ומרדת באדון השמים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ביטוי מובהק למרד זה היה הבאת כלי המקדש, מָאנַיָּא, אל המשתה. הפרשנים מדגישים כי השימוש בכלים אלו לא נבע ממחסור בכלי שתייה בארמון. העובדה שהמלך סיפק אותם לכל פמלייתו העצומה – וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ (אתה, גדוליך, נשיך ופילגשיך) – מוכיחה כי המטרה הייתה ביזיון, התרסה והכעסה מכוונת כלפי ה' [אבן יחיא, אלשיך]. יתרה מכך, עצם שתיית היין, חַמְרָא, לא הייתה רק פעולה גופנית, אלא אקט פולחני של ניסוך יין לאלילים מתוך כלי הקודש [אלשיך]. מבחינה טקסטואלית, חלק מהמילים בפסוק נכתבו במסורת הכתיב עם אותיות יתר (כמו קדמיך במקום הקרי קדמך, או ואנתה במקום ואנת) [מנחת שי].
מכאן עובר הכתוב ללעוג לאיוולת שבעבודת האלילים. בלשאצר בחר לשבח אלילי מתכת, עץ (אָעָא) ואבן [שטיינזלץ], אשר מטבעם חסרי כל חוש והבנה – הם אינם רואים, אינם שומעים ואינם יודעים מאומה [מצודת דוד, אבן יחיא]. ישנה כאן אירוניה מרירה: האדם יוצר במו ידיו פסל אילם מחומרים מותכים, ואז שם את מבטחו בגלמים חסרי חיים אלו [מלבי"ם].
בסופו של דבר, בלשאצר פעל בכיוון ההפוך לחלוטין מן הראוי [שטיינזלץ]. מודגש הפער העצום שביחסו: לפסילים העיוורים והחירשים הוא העניק שבח גדול (שַׁבַּחְתָּ), אך לאלוהי האמת הוא לא העניק אפילו את המינימום של מתן כבוד והידור (לָא הַדַּרְתָּ) [אלשיך]. עיוורון זה חמור במיוחד משום שנִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ – ה' הוא זה שאוחז בנשמתו ובכל דרכיו. גם אם בלשאצר לא פעל מאהבת ה', אינסטינקט הפחד הבסיסי על חייו שלו היה אמור לעצור אותו, אך רוע ליבו עיוור אותו לחלוטין [אלשיך].
העונש על התנהלות זו טמון במידה כנגד מידה. כשם שבלשאצר שם את מבטחו באלילים דוממים חסרי רוח חיים, כך גם הוא עצמו עתיד לאבד את נשמתו בקרוב, וליפול חלל כאבן דוממת, בדיוק כמו הפסלים שלהם סגד [מלבי"ם].