המלך פונה אל דניאל ומכיר בגדולתו, לא מתוך היכרות אישית אלא בזכות המוניטין העצום שיצא לו. שמו הטוב של דניאל הולך לפניו, והוא נחשב לאדם רם מעלה בזכות שמועה זו [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי משמעות ההכרזה וְשִׁמְעֵת עֲלָךְ היא "שמעתי עליך", כאשר המילה נכתבת "עליך" אך נקראת "עֲלָךְ" [מנחת שי].
המלך מפרט את השבחים ששמע על דניאל: דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ, כלומר שרוח אלוקים שורה בו, וכן וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ - נמצאים בו הארה, אור של דעת, שכל וחכמה מרובה ויוצאת דופן [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
בחינה מדוקדקת של דברי המלך חושפת רובד נוסף של מורכבות פוליטית ופסיכולוגית. המלך אומר לדניאל כי יש בו רוּחַ אֱלָהִין. אף על פי שבכמה דפוסים ישנים הופיעה כאן התוספת "אלהין קדישין", הנוסח המדויק והמקובל משמיט את המילה "קדישין" [מנחת שי]. השמטה זו אינה מקרית, שכן כאשר המלכה דיברה קודם לכן על דניאל, היא אכן תיארה אותו כמי שרוח "אלהין קדישין" (קדושים) בו.
הסיבה לשינוי בדברי המלך נובעת מניסיון להתנצל ולהצדיק את העובדה שעד כה התעלם מדניאל. אדם בעל חכמה כה עצומה, שאין לה אח ורע בכל חכמי הגויים, היה אמור להיות מובא מיד אל ההיכל ומקבל את הכיסא הרם ביותר. כדי לתרץ את מחדלו, המלך בוחר להשתמש במונח "אלהין" בלבד. בתפיסה הבבלית, "אלהין" ייצגו כוחות גשמיים ונמוכים יותר, בעוד "אלהין קדישין" ייצגו את הכוחות העליונים והרוחניים. באמצעות שימוש במונח פחות, המלך מפחית מעט מעוצמת הפלא של דניאל, ובכך מספק לעצמו תירוץ מדוע לא מיהר לקרב אותו אליו עד לאותו רגע של חוסר אונים [אלשיך].