בשיאו של משתה מפואר ורווי יין, מתרחש רגע של חילול קודש בוטה ומתריס. כלי הקודש שנבזזו מבית המקדש מובאים אל אולם המשתה, לא בשל מחסור בכוסות, אלא כהפגנת כוח וזלזול פומבי כלפי אלוהי ישראל.
המילים בֵּאדַיִן הַיְתִיו משמעותן אז הובאו, והמילים דִּי הַנְפִּקוּ פירושן אשר הוציאו מן ההיכל. הפרשנים מעמיקים במניע להבאת הכלים דווקא בשלב זה של המשתה. הגישה המרכזית [מלבי"ם, אלשיך] היא כי המעשה נבע מכוונת זדון מחושבת. הבבליים אמנם הכירו בכך שזהו ביתו של ה', אך ביקשו להשתמש בכלי הקודש כדי להודות לאליליהם, מתוך אמונה שהאלילים חזקים יותר וניצחו את אלוהי ישראל. המלך בלשאצר סבר כי ה' נטש לחלוטין את ארצו וסילק את שכינתו מהמקדש לאחר החורבן. משום כך, הכתוב מדגיש במכוון כי הכלים הובאו מן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא (היכל בית האלוהים), כדי להכזיב את מחשבת המלך ולהעיד ששכינת ה' מעולם לא עזבה את מקומה [אלשיך].
הפסוק מציין כי הובאו רק מָאנֵי דַהֲבָא (כלי הזהב), למרות שקודם לכן ציווה המלך להביא גם כלי כסף. גישה אחת מסבירה כי כלי הכסף אכן הובאו, אך הכתוב קיצר ולא הזכירם כי הדבר מובן מאליו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי כלי הזהב לבדם הספיקו לכל ההמון הרב שנכח במקום, שכן אין עניות במקום עשירות, ולכן לא היה צורך להשתמש כלל בכלי הכסף [אלשיך].
חומרת החטא מודגשת במיוחד בזהות השותים: מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ (המלך ושריו, נשיו ופילגשיו). הפרשנים מציינים כי הבאת הנשים והפילגשים אל משתה השרים חרגה מכללי הצניעות והנימוס המלכותיים המקובלים, שכן דרכן של נשי המלך הייתה לשבת פנימה ולא להשתתף באירועים מסוג זה, כפי שידוע מסיפור ושתי [מלבי"ם]. צירוף הנשים לחגיגה בדיוק ברגע שבו הובאו כלי המקדש, בשלב שבו כולם כבר היו שיכורים, נועד להעצים את הפגיעה. המטרה לא הייתה למלא חוסר בכלים לשתייה, אלא לבזות את כלי ה' עד תום, להפוך אותם לבסיס לניסוך יין לעבודה זרה, ולהרבות כעס וביזיון לעיני כל [מלבי"ם, אלשיך].