דניאל מפנה אל המלך בלשאצר תוכחה נוקבת, שאינה מתמקדת רק בעצם החטא, אלא בהתעלמות המופגנת מלקחי העבר. עיקר האשמה המוטחת במלך היא שבניגוד לאנשים החוטאים מתוך חוסר ידיעה, הוא בחר למרוד בה' למרות שהכיר היטב את ההיסטוריה המשפחתית שלו.
מבחינה לשונית, המילה ואנתה נכתבת עם האות ה' בסופה, אך נקראת וְאַנְתְּ, ומשמעותה בעברית היא "ואתה" [מנחת שי]. המילה בְּרֵהּ פירושה בנו או צאצאו, והביטוי כׇּל־קֳבֵל דִּי מתורגם כ"אף על פי" או "כל לעומת אשר".
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כׇּל־קֳבֵל דִּי כׇל־דְּנָה יְדַעְתָּ מבטאות את גולת הכותרת של חטאו: בלשאצר ידע היטב את כל הקורות את אביו, נבוכדנצר, ואת העונש שקיבל עד שלמד להכיר בגדולת ה'. בעוד שהאב למד את הלקח והכניע את עצמו, הבן שהיה מודע לכל זאת בחר שלא ללמוד מכך דבר ולא ירא מלפני ה'.
מעבר לעצם חוסר הענווה, יש כאן החמרה נוספת במעשיו. לא די בכך שבלשאצר לא לקח מוסר, אלא שהוא אף התרומם בגאווה מול ה', התנהג כאילו ניצח אותו, חילל את כלי המקדש, ובחר לשבח אלילי כסף וזהב במקום את האלוהים שבידו מופקדת נשמתו וכל דרכיו [מלבי"ם].
על רקע זה עולה השאלה מדוע נענש בלשאצר בחומרה רבה כל כך, בשונה ממלכי גויים אחרים שמכעיסים את ה' ואינם נענשים מיד. התשובה לכך נעוצה בשני רבדים: ראשית, בניגוד למלכים אחרים שחוטאים מתוך חוסר מודעות לגדולת ה', בלשאצר ידע את האמת ולכן אשמתו גדולה יותר. שנית, מלכות בבל לא הגיעה לגדולתה בדרך טבעית, אלא כמתנה ישירה מאת ה' לנבוכדנצר. מכיוון שכך, שושלת זו אינה נידונת ככל שאר אומות העולם, אלא נתונה להשגחה ולמשפט קפדניים יותר. היה על בלשאצר, כממשיך השושלת, להבין שכשם שה' פקד את אביו על חטאיו, כך הוא יפקוד גם אותו [אלשיך].