השתכרותו של שליט בבל מובילה אותו לנקודת שפל של גאווה וחילול הקודש, במעשה שנועד להפגין זלזול מוחלט בה' וניצחון על עמו.
ההוראה המלכותית ניתנת בִּטְעֵם חַמְרָא, כלומר בהשפעת עצה של שכרות והוללות. הפרשנים מסכימים כי לא מדובר בהחלטה מחושבת של מנהיג, אלא בתוצאה של גאווה ורוח שטות שהכניס בו היין [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. חילול כלי קודש של אל כלשהו נחשב למעשה נתעב ובלתי מקובל אפילו בקרב אומות העולם באותה תקופה, שבדרך כלל נהגו להתיך כלי שלל או לשמור אותם לזיכרון, אך היין עיוור את דעתו והוביל אותו להתנהג כהדיוט [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מתוך שכרותו, ביקש בלשאצר להתפאר בניצחון הגדול של זקנו נבוכדנצר, אשר מכונה בפסוק אֲבוּהִי (אביו), שכן בני בנים נחשבים כבנים [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
פקודתו הייתה לְהַיְתָיָה (להביא) את כלי המקדש כדי לשתות בהם. יש המדגישים כי מתוך סעודה ענקית מרובת תבשילים, המלך בחר להשתמש בכלי הקודש דווקא עבור השתייה, במטרה לנסך בהם יין לעבודה זרה ולמרוד בה' [אלשיך, אבן עזרא].
זלזולו העמוק של בלשאצר ניכר במילים שהוא בוחר. הוא מצווה להביא את הכלים מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם (מן ההיכל שבירושלים), תוך השמטה מכוונת של המילים "בית אלוהים". בכך הוא מבקש להכחיש את קדושת המקום, להראות שאין הוא חושש מקדושת הכלים, ולהתייחס להיכל כאל מבנה חולוני רגיל [מלבי"ם, אלשיך]. מתוך אותה תפיסה, הוא דורש להביא את כלי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא (הזהב והכסף) יחד, ללא הבחנה. בעיניו אין הבדל בין כלי הזהב ששימשו לעבודה הפנימית והמקודשת ביותר, לבין כלי הכסף ששימשו לשימושים כלליים בהיכל [מלבי"ם].
את הכלים הקדושים הוא מוסר לידי המשתתפים במשתה ההוללות: השרים, שֵׁגְלָתֵהּ, שהיא המלכה הבכירה והמיוחדת למשכבו [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא], וּלְחֵנָתֵהּ, שהן פילגשיו [אבן עזרא].
למרות גאוותו העצומה של בלשאצר, הכתוב רומז למפלתו הקרבה. בניגוד לפסוק הקודם, כאן הוא אינו מוזכר בתואר "המלך", אלא נכתב פשוט "בלשאצר אמר". השמטה זו מלמדת כי כבר באותו רגע של התרסה וחילול הקודש, נחתם גורלו ומלכותו הוסרה ממנו [אלשיך].