נבוכדנצר חווה הידרדרות דרמטית ויצא לחלוטין מתחום הקיום האנושי אל עבר חיי החיה, כעונש ישיר על גאוותו. בעוד שעל חטאיו הקשים האחרים, כדוגמת הפגיעה בקודשי ה׳ ושפיכות הדמים, ה׳ האריך את אפו ולא הענישו בימיו, הרי שעל גאוותו והזדקפות לבו העונש הונחת עליו בפתאומיות וללא כל דיחוי [אלשיך].
שלבי השפלתו היו מוחלטים: וּמִן־בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד – הוא נגרש וסולק מחברת בני האדם [רש"י, מצודת דוד]. וְלִבְבֵהּ עִם־חֵיוְתָא שַׁוִּיו – בינתו האנושית אבדה, ולבו הושם להיות דומה לזה של חיות השדה. וְעִם־עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ – מקום מגוריו היה יחד עם פראים וחמורי בר [מצודת ציון, שטיינזלץ]. מצבו הפיזי השתווה לזה של בהמה, כאשר עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ, כלומר הוא ניזון מעשב השדה ממש כמו שוורים, ומִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע – גופו נרטב מטל השמים משום שחי בחוץ, חשוף לפגעי מזג האוויר וללא כל מחסה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. על פי מסורת הקריאה (הקרי והכתיב), מילים אלו ואחרות בפסוק נקראות בצורה מלאה וברורה יותר מכפי שהן נכתבות, כגון המילה "שוי" הנקראת "שוויו" [מנחת שי].
מצב חייתי ומושפל זה נועד להימשך עַד דִּי־יְדַע – עד שיכיר ויפנים את הלקח האמוני המרכזי: ה׳ העליון הוא השליט הבלעדי על ממלכות בני האדם, ובידו הכוח להקים ולהמליך על הארץ את כל מי שיחפוץ [מצודת דוד, שטיינזלץ].