שיא החוצפה והגאווה של מלך בבל באים לידי ביטוי בשילוב שבין חילול כלי המקדש, שכרות ועבודה זרה. הכתוב מציין כי אִשְׁתִּיו חַמְרָא, כלומר שתו יין, וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא, שיבחו אלילים אילמים העשויים מחומרים שונים כגון זהב, כסף, נחושת, ברזל, עץ ואבן, בשעה שישבו שיכורים בסעודה שבה השתמשו בכלי המקדש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עצם השתייה בכלי הקדש היוותה ביזיון חמור וחילול כבוד, שכן היין מוביל לליצנות ולשכרות [מלבי"ם]. מעשה זה לא נבע רק מרצון להשתמש בכלים גרידא, אלא כוונתם הייתה לשתות יין נסך במטרה מפורשת להכעיס את ה' [אלשיך]. יתרה מכך, השכרות עצמה היא שגרמה להם להלל את תועבותם, ומיד עם שתיית היין החלו לשבח את האלילים [אלשיך].
השבח לאלילים נועד לחגוג את הניצחון על ישראל [יוסף אבן יחיא]. במעשה זה היה משום התרסה גלויה: הם התנהגו כאילו האלילים התגברו על אלוהי ישראל והשביתו את הבטחותיו ונבואותיו על חורבן בבל [מלבי"ם, אלשיך]. הם נתנו את הכבוד והתודה על קיום מלכותם לאלילי מתכת, עץ ואבן שאינם רואים ואינם יודעים, במטרה לחלל את גאון ה' [אלשיך]. התנשאות זו, שבאה לידי ביטוי בשתייה מכליו של בורא העולם תוך שירת הלל לעצים ולאבנים, נעשתה מתוך התעלמות מכך שה' רואה ושומע הכול, והיא שעוררה את חרון אפו והובילה לעונש המיידי שנגזר עליו [אלשיך, יוסף אבן יחיא].