עוצמתו השלטונית של נבוכדנצר מלך בבל הייתה מוחלטת ונטולת רסן, ושימשה כלי שרת בידי ההשגחה העליונה. מחמת הגדולה העצומה שהעניק לו ה׳, כל העמים, האומות והלשונות היו מלאי פחד מפניו. המילה זָיְעִין מבטאת חרדה, רטט וזעזוע עמוק [מצודת ציון, אבן עזרא].
הפרשנים מסבירים את אופי שלטונו האבסולוטי מתוך המילים דִּי הֲוָא צָבֵא – כלומר, כלפי מי שהיה חפץ לעשות כרצונו [רש"י]. בניגוד למלכים אחרים אשר מולכים בשיתוף יועצים ושרים וכוחם מוגבל, שלטונו של נבוכדנצר היה בלתי מוגבל והכל היה תלוי ברצונו הבלעדי; כל הכוח היה מרוכז בידיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כוח זה בא לידי ביטוי בפעולות של חיים ומוות, השפלה ורוממות. את מי שרצה – הֲוָה קָטֵל (היה הורג), ואת מי שרצה – הֲוָה מַחֵא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא שהיה מכה את מי שחפץ [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ], אולם יש המפרשים מילה זו מלשון חיות, כלומר שהיה מחיה ומשאיר בחיים את מי שרצה, כניגוד לאלו שהרג [רש"י]. בנוסף, את מי שחפץ היה מרים ומרומם, ואת מי שחפץ היה משפיל.
מבחינה רעיונית, עולה השאלה כיצד ניתנה לו רשות להרוג ככל העולה על רוחו, ללא הבחנה, ואף לפגוע במשרתי ה׳. ההסבר לכך נעוץ בעובדה שגדולה זו ניתנה לו מאת ה׳ כדי לשמש כשבט זעם. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, הוא אינו מבחין בין צדיק לרשע. יתרה מכך, מידת הדין קטרגה על הצדיקים באותו דור על כך שהיה עליהם למחות ברשעים ולא עשו זאת, ולכן נגזרה גם עליהם פגיעה. מסיבה זו, נבוכדנצר לא נחשב כמי שנושא באשמת מוות על מעשיו אלו באותה העת, שכן הוא פעל במסגרת הכוח והרשות שהוענקו לו מן השמיים להעניש את העם [אלשיך].