לאחר שהמלכה המליצה לקרוא לדניאל, הוא מובא אל משתה המלך. היעדרו של דניאל מהארמון עד לשלב זה נובע ככל הנראה מכך שבזקנותו בחר להתרחק מחצר המלכות ולחיות את חייו הפרטיים. משום כך, הוא לא היה מוכר לנוכחים, ורק המלכה זכרה את קיומו ואת יכולותיו [ביאור שטיינזלץ].
המילה הארמית בֵּאדַיִן פירושה אז, והמילה אַנְתְּ משמעה אתה [מצודת דוד]. המלך פונה אל דניאל ומציין את מוצאו כגולה מיהודה. הפרשנים נחלקים בהבנת המניע שעומד מאחורי פנייתו של בלשאצר, המדגישה את היות דניאל גולה שהובא על ידי אביו.
מצד אחד, יש הסבורים כי המלך ביקש לחלוק לדניאל כבוד ולהגדיל את ערכו. באומרו דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן־יְהוּד (אשר הביא המלך אבי מיהודה), הוא מבחין בין דניאל לבין גולי יהודה המאוחרים מתקופת צדקיהו, שהיו שפלים והובאו על ידי שר הטבחים. המלך מדגיש שדניאל שייך לגולה הראשונה והמכובדת מתקופת יהויכין, שהובאה על ידי המלך נבוכדנצר בעצמו [מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת רואה בדברי המלך התנצלות פוליטית הנובעת ממבוכה. מלך נבון אמור להחזיק את חכמיו קרוב אליו לשעת צרה, אך בלשאצר התעלם מדניאל לחלוטין. מחשש שדניאל ינטור לו טינה על כך שנקרא רק בשעת דוחק לאחר שנותק מגדולתו, המלך נאחז במוצאו של דניאל ואומר דִּי־מִן־בְּנֵי גָלוּתָא (אשר מן בני הגולה). בכך הוא מעמיד פנים שהכיר את דניאל רק כגולה פשוט, ומתכחש לכך שידע על הגדולה העצומה שהעניק לו נבוכדנצר בעבר. זוהי דרכו של המלך לתרץ את העובדה שלא קירב את דניאל עד עתה, בתקווה שדניאל יקבל את ההתנצלות ויסכים לפתור עבורו את התעלומה [אלשיך].