דניאל ניצב מול המלך בלשאצר כדי לפענח את הכתובת המסתורית שהופיעה על קיר הארמון, אך תחת לגשת מיד לפתרון החידה, הוא פותח בהקדמה היסטורית ותיאולוגית על נבוכדנצר, אבי המלך. דניאל מבקש להעמיד את המלך על מקומו ולהזכיר לו מנין נובע כוחו האמיתי, בטרם יטיח בו את גזר הדין האלוהי.
מבחינת קריאת הפסוק, המסורת מורה לקרוא את המילה הכתובה "אנתה" כ־אַנְתְּ, ואת המילה "עליא" כ־עִלָּאָה (העליון), וכן שמו של נבוכדנצר נכתב חסר אות וי"ו [מנחת שי].
הפרשנים עומדים על פשר פתיחת הפסוק במילים אַנְתְּ מַלְכָּא (אתה המלך). הגישה הפשוטה בקרב חלק מהמפרשים היא שזוהי פנייה שנועדה להסב את תשומת לבו: "שמע נא, אתה המלך" [אבן עזרא, מצודת דוד]. אולם, מתעוררת השאלה מדוע דניאל מאריך בהקדמה זו ומסתכן בהכעסת המלך בתוכחה גלויה בתוך ביתו, הלוא הוא נקרא רק כדי לקרוא את הכתב.
כדי ליישב זאת, מוסבר כי המילים אַנְתְּ מַלְכָּא משמשות כהקדמה מחושבת ומכבדת. דניאל יודע שדבריו הבאים יהיו קשים לעיכול, ולכן הוא פותח בחלוקת כבוד למלך ובהכרה בסמכותו, כמעין בקשת רשות לדבר [אלשיך]. מעבר לנימוס, יש כאן בסיס מהותי להבנת פתרון הכתובת: דניאל מבהיר לבלשאצר שעצם היותו מלך אינו נובע מכוחו העצמי, אלא אך ורק בזכות העובדה שה' נתן את השלטון לאביו ולזרעו אחריו [מלבי"ם].
יתרה מכך, דניאל מקדים את אזכור אביו של המלך כצעד מנע פולמוסי. הוא צופה שבלשאצר יתקומם נוכח העונש החמור שיושת עליו בגין חילול כלי המקדש, ויטען טענות שונות להגנתו. המלך עשוי לטעון שאביו עשה מעשים חמורים בהרבה, כגון הריגת כהנים והחרבת המקדש, ובכל זאת לא נענש במוות מידי; או שאין הוא שונה ממלכי גויים אחרים שעובדים אלילים ואינם נענשים על כך; ואולי אף יטען שכלי המקדש איבדו מקדושתם ברגע שנפלו בידי זרים. לכן, דניאל פותח בהזכרת קורותיו של נבוכדנצר כדי להרוס מראש את חומת התירוצים של המלך ולהוכיח לו את דיוקה של ההשגחה האלוהית [אלשיך].
בסיום הפסוק, דניאל מפרט את המרכיבים שהעניק ה' לנבוכדנצר, אשר מייצגים שלבים בהתעצמותו ההיסטורית: מַלְכוּתָא מציינת את עצם המלכתו בתחילת דרכו; וּרְבוּתָא (והגדולה) מתארת את התרחבות שלטונו כאשר כבש אימפריות אחרות כאשור; ולבסוף וִיקָרָא וְהַדְרָא (והכבוד וההדר) שניתנו לו לאחר שביסס את מעמדו העולמי הרם [מלבי"ם].