ברגע של חרדה וייאוש, כאשר כל חכמי המלך נכשלים בפתרון התעלומה והמלך מאבד תקווה, המלכה מתערבת ומציעה פתרון. דבריה אינם רק המלצה על אדם חכם, אלא נאום מחושב שנועד להרגיע את פחדיו של המלך ולטעת בו ביטחון מחודש.
המלכה פותחת בהכרזה אִיתַי גְּבַר – ישנו אדם. בניגוד לשאר החכמים והמלומדים המקיפים את המלך השייכים לפולחן זר, באיש זה שוכנת רוח ה' קדושים [ביאור שטיינזלץ]. ההדגשה על כך שמדובר באדם בשר ודם נועדה מתחילת הדברים להפיג את החשש של המלך מפניו [אלשיך].
היא מתארת את סגולותיו כפי שבאו לידי ביטוי כבר בימי נבוכדנצר, ומציינת שנמצאה בו נַהִירוּ, כלומר הארה רוחנית ושכל מזהיר כעין אור [אבן עזרא, מצודת ציון]. חכמתו מתוארת כחָכְמָה כְּחָכְמַת־אֱלָהִין – חכמה עליונה הדומה לחכמתם של מלאכים [רש"י, יוסף אבן יחיא] או לחכמת ה' [מצודת דוד]. הוספת אות הכ"ף במילה "כחכמת" נועדה להדגיש כי מדובר בחכמה הדומה לזו האלוהית, אך הוא עצמו אינו אלוה [אלשיך].
המלכה ממשיכה ומתארת כיצד נבוכדנצר הֲקִימֵהּ, כלומר מינה והעמיד אותו להיות שר וקצין על כל שאר החכמים והמכשפים [רש"י, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. לאזכור מינויו של דניאל לרַב חַרְטֻמִּין יש שתי מטרות מרכזיות בדברי המלכה. הראשונה היא להוות מעין תוכחה סמויה למלך: דניאל הוא אדם ידוע ומוכר, וראוי היה שהמלך ידע את הנעשה בבית אביו ויקרא לגדול החכמים מלכתחילה, עוד בטרם קרא לשאר חכמי בבל שניסו את כוחם לשווא [מלבי"ם].
המטרה השנייה נוגעת לדרך החכמה שבה המלכה מנווטת את תודעתו של המלך. היא מסתירה בכוונה את שמו ואת מוצאו היהודי של דניאל עד לסוף דבריה, מחשש שהמלך יסרב לקרוא לו בשל עוינותו לישראל. יתרה מכך, מכיוון שנבוכדנצר נהג בדניאל כמעט מנהג אלוהות, היה חשש שהמלך יפחד לקרוא לו, שמא דניאל יקנא לכבוד ה' שאת כליו חילל המלך באותה סעודה, ויפגע בו. לכן היא מדגישה שנבוכדנצר מינה אותו בסך הכל לשר על החרטומים, כדי להבהיר שאין לו כוח אלוהי להרע או להיטיב, אלא רק יכולת שכלית להגיד את פתרון התעלומה [אלשיך].