הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה הארמית תְּקֵל היא הצהרה על גזר הדין האלוהי: תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר – נשקלת במאזניים לפני ה' ונמצאת חסר.
הפירוש המרכזי סובב סביב מטפורת המאזניים, שבהם נשקלים מעשיו של האדם. כאשר המלך נשקל, הוא נמצא ריק וחסר מכל צדקה [רש"י]. גישה זו מורחבת על ידי פרשנים אחרים [מצודת דוד, מלבי"ם], המסבירים כי על כפות המאזניים הונחו זכויותיו של המלך אל מול חובותיו ורשעתו. התוצאה הייתה שלא נמצאה בו כל זכות שתוכל להכריע את הכף לטובה, ולכן הוחלט שלא להאריך את זמנו. הסיבה המרכזית לכך שכף החובה הכריעה את הדין, היא המעשה החמור שבו ביזה המלך את כלי המקדש [מלבי"ם].