ביום דרמטי בתולדות האימפריה הבבלית, נערך משתה עצום המשלב ניצחון צבאי עם התרסה תיאולוגית. בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא, שהיה בנו של אֱוִיל מְרֹדַךְ ונכדו של נבוכדנצר [רש"י, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא], החליט לחגוג את עוצמת שלטונו.
הוא עֲבַד לְחֶם רַב, כלומר ערך סעודה גדולה, אשר נקראת על שם הלחם כדרך כל הסעודות [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המניע לעריכת המשתה נבע מאירועי אותו היום, שבו נלחם בלשאצר במחנה של דריוש המדי וכורש ונחל ניצחון צבאי [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. מעבר לשמחת הניצחון, הסתתר כאן מניע עמוק יותר. בלשאצר הכיר את נבואת ירמיהו על כך שבתום שבעים שנה תיפול מלכות בבל. הוא חישב את הזמן, ומאחר שראה שמלכותו עדיין בתוקפה ואף מנצחת במלחמות, הוא טעה לחשוב שהזמן חלף וכי אלילי בבל גברו על ה'. המשתה נועד אפוא לחגוג את הישרדותו ולהפגין זלזול מופגן בה' [מלבי"ם, אלשיך].
הסעודה נערכה לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף, עבור אלף שריו הגדולים שניצחו עמו במלחמה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק ממשיך ומתאר כי וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה, המלך שתה יין לנוכח אלף שריו. רוב הפרשנים מציינים כי במעשה זה חרג בלשאצר מנימוסי המלכות המקובלים, שכן דרכם של מלכים באותה עת הייתה לאכול ולשתות בחדר מיוחד ונפרד. ישיבתו ושתייתו יחד עם שריו נועדו להראות להם כבוד ואהבה יוצאי דופן [אבן עזרא, מלבי"ם].
יש המפרשים כי כחלק ממפגן האהבה, נהג המלך כמנהג שבו אדם שותה כוס יין ומעבירה לחברו, כך שבלשאצר שתה כוס יין מלאה כנגד כל אחד ואחד מאלף שריו, דבר המעיד על חוסן גופני חריג ונטייה עזה לתענוגות [יוסף אבן יחיא]. סדר הסעודה אף הוא היה מחושב, תחילה מילא המלך את כרסו במזון, ורק לאחר מכן התפנה לקבוע את סעודתו על היין [אלשיך].
הדגשת הפסוק על כך שהמלך שתה יין כנגד אלף איש נועדה להעביר מסר חשוב להמשך הסיפור. למרות הכמות העצומה של האלכוהול שצרך, בלשאצר לא השתכר ודעתו לא השתבשה עליו. עובדה זו באה ללמד כי המעשים החמורים שיעשה בהמשך המשתה לא נבעו משכרות או מחוסר מודעות, אלא מתוך דעה צלולה, גאווה רבה ומרד מכוון בה' [אלשיך].