בסיומה של איגרתו הפומבית, לאחר ששב לאיתנו ולכיסא מלכותו, מצהיר נבוכדנצר על הכרה עמוקה וחדשה באלוהות. הצהרה זו משקפת מהפך תפיסתי ומעבר מגאווה אנושית להכנעה מוחלטת בפני ה'.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר את שבחו של מלך בבל לה', שכל פעולותיו הן אמת, ואורחתה דין – היינו, שדרכיו מבוססות על משפט וצדק. הביטוי בגוה מפורש על ידי הפרשנים כ"גאווה" [אבן עזרא, מצודת ציון].
מתוך דבריו ניכרת התפכחות משתי טעויות תאולוגיות שבהן החזיק בעבר [אלשיך]. ראשית, בעוד שבעבר תפס את מלכות ה' במושגים אנושיים – כמלכות התלויה בקיומם של נתינים על פני האדמה – עתה הוא מכנה אותו "מלך השמיים", כדי להדגיש שמלכותו של ה' היא נצחית ומוחלטת, ואינה תלויה כלל בבני אדם או בקיום הארץ. שנית, נבוכדנצר סבר בעבר כי ה' פועל בעולם מתוך רצון שרירותי וללא משפט. כעת הוא מבין שהשגחת ה' מנווטת על פי דין ומשפט מדויקים [מלבי"ם, אלשיך].
ההכרה הזו עונה גם על תמיהות העולות לנוכח רשעים גאוותנים שאינם נענשים מיד. המילים יכל להשפלה מלמדות כי ה' אכן "יכול" להשפילם, ויש לו את הידע והחשבונות הנסתרים מתי לעשות זאת, גם אם הוא מאריך להם אף בינתיים. ההוכחה הניצחת לכך היא נבוכדנצר עצמו, שביקש לעלות לשמיים ולמלוך לנצח, וה' השפיל את גאונו וזדונו עד עפר [מלבי"ם, אלשיך].
ביטוי נוסף לענווה שקנה נבוכדנצר טמון בעצם הצגתו העצמית בתחילת הפסוק: כְּעַן אֲנָה נְבֻכַדְנֶצַּר. אף על פי שחזר לגדולתו ולכיסאו, הוא משמיט את התואר "מלך". הוא מבין שבעומדו לשבח את מלך השמיים, כל גדולתו האנושית בטלה ומבוטלת, והוא ניצב לפניו בהכנעה כאחד האדם [אלשיך].