דניאל מסכם באוזני נבוכדנצר את חזון האימה שראה בחלומו, ומבאר את גזר הדין שנגזר עליו. בחזון מתואר מלאך היורד משמים ומצווה לכרות את האילן הגדול, תוך השארת שורשיו באדמה, ולאחר מכן מתואר כיצד יחיה המלך כאדם-חיה בשדה.
הפרשנים מסכימים על ביאור המונחים הארמיים בפסוק: עִיר וְקַדִּישׁ הוא מלאך, ציר משחית וקדוש היורד מן השמים. המילה גֹּדּוּ משמעותה כרתו, יִצְטַבַּע פירושו יירטב או יכובס בטל, והמילה עִדָּנִין מכוונת לשנים או לזמנים קצובים. מבחינת מסורת נוסח המקרא, מודגש כי בכתבי היד המדויקים המילה חֲזָה נכתבת באות ה"א, והמילה בְּדִתְאָא נכתבת בשני אלפי"ם [מנחת שי].
במבט ראשון, ניכרת סתירה ברצף התיאור בפסוק: תחילתו עוסקת בציווי גֹּדּוּ אִילָנָא (כרתו את האילן), שהוא משל הולם לעץ, אך המשכו, וְעִם־חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ (ועם חית השדה חלקו), עובר בפתאומיות לעסוק בבני אדם. על כך מוסבר כי האילן אינו משל לגופו של המלך, אלא למעלתו השלטונית. כריתת האילן מסמלת את סילוק מעמדו המלכותי, בעוד המשך הפסוק מתאר את מה שיארע לגופו הפיזי [אלשיך].
עיון מעמיק באופן שבו דניאל מנסח את הדברים מגלה כי הוא משמיט כאן פרטים שהופיעו מוקדם יותר בחלום, כגון קיצוץ הענפים ובריחת החיות מהעץ. השמטה זו מכוונת, שכן דניאל מבקש להתמקד כעת רק במה שיקרה לגופו של המלך. בריחת החיות היא משל לכך ששריו ועבדיו ינטשו אותו בזמן שגעונו, דבר המובן מאליו ואינו דורש חזרה. בנוסף, דניאל אינו חוזר על האמירה שלבו של המלך ישתנה מלב אדם ללב חיה, משום שהדבר כבר מגולם בהכרזה וְעִם־חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ – חלקו יהיה עם החיות בכל דבר ועניין, והוא יתהפך בטבעו להתנהג כבהמה לחלוטין [מלבי"ם].
למרות הגזרה הקשה, הפסוק טומן בחובו גם הבטחה לעתיד. ההוראה בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ (אבל את עיקר שורשיו בארץ עזבו) באה ללמד כי המלכות עצמה לא תתבטל לחלוטין. תקופת השגעון והריחוק תהיה זמנית בלבד, ושורשי המלכות יישארו איתנים וימתינו לשובו של המלך [מלבי"ם].