דניאל, פרק ד׳, פסוק כ״ו

שנת ההמתנה המתוחה מגיעה לסיומה, והפחד העמוק שאחז במלך נבוכדנצר בעקבות חלומו המאיים מתחלף בהדרגה בתחושת ביטחון וגאווה.

הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה לִקְצָת משמעה לסוף אותם שנים עשר חודשים [מצודת דוד], והביטוי מְהַלֵּךְ הֲוָה מתפרש כהולך ומטייל [רש"י, מצודת דוד], כפי שהיה רגיל לעשות בשגרה [ביאור שטיינזלץ].

תקופת שנים עשר החודשים המוזכרת אינה מקרית וטומנת בחובה תהליך פנימי שעבר המלך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבמהלך שנה זו נבוכדנצר אכן שמע לעצתו של דניאל, נכנע מלפני ה', עסק במתן צדקה ופרנס את העניים, ובזכות כך ניצל זמנית מן העונש שריחף מעל ראשו. לאורך כל אותה שנה הוא היה שרוי בחרדה, הסתגר בביתו ולא יצא החוצה [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, אלשיך].

אולם, כאשר חלפה שנה תמימה והרעה לא באה עליו, חל שינוי עמוק בתפיסתו. המלך חישב בלבו שאם אכן נגזרה עליו גזרה משמים, היא הייתה אמורה להתממש בתוך שנתה, או לפחות לתת את אותותיה באמצעות שקיעה הדרגתית ופגיעה בחוסן מלכותו. משראה שחלפו שנים עשר חודשים ומלכותו נותרה יציבה, שלמה וחזקה כבתחילה, הסיק בטעות שהסכנה חלפה לחלוטין וכי הגזרה התבטלה [מלבי"ם, אלשיך].

מתוך תחושת ביטחון ושמחה על כך ששרד את שנת הסכנה, יצא נבוכדנצר לטייל על גג היכל מלכותו, מעשה שנמנע מלעשותו במשך שנה שלמה [מלבי"ם]. מראה יופיים של ההיכל המפואר והעיר בבל הגדולה הפיח בו מחדש רוח של גאווה עצומה [יוסף אבן יחיא].

על רקע זה, יש המוסיפים נדבך נוסף לאירועי אותו היום: בעודו מטייל על ההיכל, שמע המלך המולה רבה מהעיר. כשהתברר לו כי העניים שעליהם חמל לאורך השנה רבים באלימות על מנות המזון שחילק להם, הוא התמלא כעס. בתגובה, הוא החליט לעצור את חלוקת הצדקה, התמלא בגאווה עיוורת על כוחו ועל בניין בבל, ובכך השליך מאחורי גבו את עצת דניאל וגרם לעונש השמימי לנפול עליו באופן מיידי [אלשיך].