דניאל, פרק ד׳, פסוק י״ב

מתוך חזון גדיעת האילן, מתרחש מעבר אל גורלו של מה שנותר ממנו, באופן שחושף את פתרון החלום ושופך אור על מצבו של האדם שעליו הוא מרמז.

הציווי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ מורה להשאיר את שורשי האילן באדמה. בעוד שרוב הפרשנים מבינים זאת כחלק מהתרחשות החלום, יש שרואים בכך סמל להשגחה פרטית מאת ה׳, המבטיחה שמקומו ומלכותו של האדם שמורים לו עד שישוב אליהם [אלשיך].

לגבי המילים וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ, מתעוררת השאלה מדוע יש לכבול אילן. גישה אחת מסבירה כי מדובר בכבילה פיזית ממשית, בדומה לסוס שקושרים אותו באפר כדי שלא יזוז ממקומו בעשב השדה [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המצביעים על כך שכאן החזון נעתק מן המשל אל המציאות: כבילה אינה שייכת באילן, אלא מתארת אדם שלקה בנפשו, נעשה פראי והזיק לסביבתו, ולכן נאלצו לרסן אותו בכבלים כדרך שאוסרים משוגעים [מלבי"ם]. גישה סמלית יותר מפרשת את כבלי הברזל והנחושת כקשר אמיץ מאת ה׳, שנועד לשמור על כיסאו של המלך בל ימוט [אלשיך].

התיאור ממשיך בכך שהוא יימצא בְּדִתְאָא דִּי בָרָא – באחו ובעשב השדה, ושם וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע. משמעות הפועל יִצְטַבַּע היא שיהיה שרוי וטבול תמיד [רש"י], יתכבס [מצודת דוד] או ירווה [אבן עזרא] בטל היורד מן השמים. מבחינה מעשית, יש המסבירים כי הרופאים ניסו תחילה לרפא את שיגיונו על ידי הבאת עשב וטל אל תוך ביתו כדי לרצותו, אך משזה לא הועיל, הניחו לו לברוח אל המדבר [מלבי"ם].

בסופו של דבר, וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ – חלקו יהיה שווה לזה של חיות הבר, והוא יאכל עשב כמותן [מצודת דוד]. אף על פי ששהה במחיצת חיות טרף מסוכנות ובתנאי אקלים קשים של חום וקור, ה׳ שמר עליו מכל רע כדי שיוכל להשתקם ולשוב למלכותו [אלשיך].