מלך בבל מפרסם פקודה מלכותית החושפת את חרדותיו האישיות ואת אוזלת ידם של יועציו, במטרה להכין את הקרקע לגדולתו של חכם יהודי. הפרשנים מסכימים כי מתוך דאגה עמוקה מהחלום שחלם, המלך מצהיר וּמִנִּי שִׂים טְעֵם - ממני יצאה גזירה ופקודה רשמית, לְהַנְעָלָה קָדָמַי - להכניס אליי את כל חכמי בבל המומחים, כדי שאת פתרון החלום יודיעו לי.
השימוש במונח של פקודה וגזירה רשמית אינו מקרי. מאז אירועי החלום הקודם של נבוכדנצר, חכמי בבל היו מרוחקים ממנו ונחשבו בעיניו כמי שחייבים מיתה. לכן, לא היה די בקריאה פשוטה, אלא נדרש צו מלכותי מיוחד שהתיר להם לשוב ולהיכנס לפניו [מלבי"ם].
ניסוח הפקודה שופך אור גם על היעדרותו הבולטת של דניאל בשלב זה. המלך מדגיש כי הוא דורש מהחכמים רק דבר אחד: דִּי־פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי - שיודיעו לו את פתרון החלום בלבד, ולא את החלום עצמו כפי שדרש בעבר. המלך לא נמנע מלקרוא לדניאל מתוך שנאה או מחשש שדניאל יפתור את החלום לרעה. ההפך הוא הנכון: מכיוון שהפעם המשימה הייתה קלה יותר וכללה רק את פתרון החלום, המלך הניח שחכמי בבל יוכלו להתמודד עמה בעצמם, ולא רצה להטריח את דניאל לחינם. רק משכשלו, נאלץ לקרוא לו [אלשיך].
תיעוד שרשרת האירועים הזו, החל מכישלון החכמים ועד להזמנתו של דניאל, נכתב ונשלח על ידי המלך לכל מדינות מלכותו מסיבה ברורה: לתת כבוד לדניאל ולהביא תפארת גדולה לעם ישראל [אבן עזרא].