לאחר בשורת האיוב והגזרה השמימית הקשה שנגזרה על נבוכדנצר, דניאל עובר מנבואה לייעוץ מעשי. הוא מציע למלך האימתני פתח של תקווה ודרך פעולה מוסרית שעשויה להמתיק את הדין, תוך שהוא מציב את החסד והדאגה לחלש כמשקל נגד לגאוות השלטון.
ברמה המילולית, הפסוק מציג את עצתו של דניאל. המילים לָהֵן מַלְכָּא מתפרשות כפנייה למלך: מאחר שאין מנוס מהגזרה, לכן המלך קבל את עצתי [מצודת דוד], או לחלופין כהכרה במעמדו, "באמת אתה מלך" [רש"י]. דניאל ממשיך ומבקש מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, כלומר, שעצתו תהיה טובה ונאה בעיני השליט [רש"י, מצודות]. תוכן העצה הוא וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, פדה וגאל את חטאיך באמצעות מתן צדקה [אבן עזרא, שטיינזלץ], וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, ואת עוונותיך פדה בחנינת עניים וברחמים עליהם. אם יעשה זאת, דניאל מבטיח הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ, אולי תהיה אריכות זמן והשהות לשלוותך, והרעה תתעכב מלבוא.
כאן עולה שאלה מהותית שנידונה בהרחבה בקרב הפרשנים: מדוע שדניאל יעניק עצה טובה שנועדה להציל את נבוכדנצר הרשע, מחריב ירושלים? הגישה המרכזית היא שדניאל כלל לא פעל מאהבת המלך, אלא מתוך דאגה עמוקה לעמו. הוא ראה את גולי ישראל עניים, רעבים ומחזרים על הפתחים, וניצל את ההזדמנות כדי לגרום למלך לפתוח את אוצרותיו ולפרנסם [רש"י, אלשיך]. בנוסף, מתן העצה נועד להוכיח למלך שדניאל אינו שונא אותו ואינו פותר את החלום לרעה מתוך טינה אישית, אלא דורש את טובתו [אלשיך]. גישה אחרת מצביעה על כך שהעצה כבר הייתה רמוזה בחלום עצמו. העץ בחלום סיפק "מזון לכול", ודניאל הבין שהדרך היחידה של המלך לשרוד היא להפסיק לקחת מאחרים ולהתחיל לזון את כל הבריות [מלבי"ם].
דניאל פונה למלך בזהירות דיפלומטית. באומרו מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, הוא אינו מתנשא או כופה את דעתו, אלא משאיר את הבחירה בידי המלך, כראוי לאדם העומד בפני שליט [אלשיך]. עצתו מבוססת על עיקרון של "מידה כנגד מידה". נבוכדנצר חטא בגאווה, השתלטות והשפלת בני אדם. התיקון שלו חייב לבוא דרך תנועה הפוכה של הכנעה, רחמים על העניים והגבהתם, צעד שיביא אותו להכנעה אמיתית מול ה' [יוסף אבן יחיא, אלשיך].
הפרשנים חלוקים לגבי הכפילות בפסוק בין חטאים לעוונות, ובין צדקה לחנינת עניים. בעוד שיש הרואים בכך אמצעי ספרותי של כפל עניין במילים שונות [מצודת דוד], אחרים מוצאים כאן הבחנה מדויקת ורב־שלבית. לפי גישה זו, חטא מייצג שגגות או מעשים הנובעים מתאווה גופנית וטעויות בתפיסה, ולכפרתם מספיקה צדקה בסיסית. לעומת זאת, עוון מתייחס למעשים שנעשו בזדון גמור, מתוך עיוות השכל וכפירה, כדוגמת הקמת הצלם והכפיית ההשתחוויה אליו. כדי לכפר על עוונות חמורים אלו, נדרשת פעולה עמוקה ורחבה יותר של מִחַן עֲנָיִן, חנינה ורחמים על עניים רבים [מלבי"ם, אלשיך].
לבסוף, התוצאה המובטחת היא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ. מתן הצדקה וחנינת העניים אינם מבטלים לחלוטין את הגזרה, שכן תשובה אינה מועילה לגויים כדי לעקור את הדין לגמרי, אך יש בכוחה של הצדקה להאריך את הזמן ולעכב את הפורענות [חומת אנך, שטיינזלץ]. למעשה, אריכות הימים והשלווה יתקיימו בדיוק כל עוד המלך ימשיך להחזיק במעשה הצדקה בפועל [מלבי"ם].