בתוך נבואת הפורענות הקשה המבשרת למלך כי הוא עתיד לאבד את דעתו ולחיות כחיה בשדה, מסתתרת הבטחה לגאולה ולתקומה. גזר הדין אינו מוחלט, אלא טומן בחובו תנאי רוחני עמוק: השבת השלטון תלויה בשינוי תודעתי שבו יכיר המלך באפסות כוחו מול ההשגחה העליונה.
הפרשנים מסכימים כי הציווי בחלום לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא (לעזוב ולהניח את שורשיו של האילן) בא ללמד שהמלך לא יאבד לגמרי. הפתרון לכך הוא שמַלְכוּתָךְ לָךְ קַיָּמָה – המלכות תישאר עומדת וממתינה לו עד שישוב למלוך. מבחינת מבנה פתרון החלום [אלשיך], דניאל בחר לפרש את עניין השארת השורשים רק לאחר שתיאר את גירוש המלך אל חיות השדה, כדי להבהיר שהאילן אינו משל לגופו או לחייו של המלך, אלא למעמדו ולמלכותו. יתרה מכך, הדיוק במילים עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי (עיקר השורשים) בא להדגיש שהמלכות תישמר למלך עצמו ולא רק לזרעו אחריו. בעוד שהבנים היוצאים מן המלך נמשלים לשורשים המתפשטים והמסתעפים, "עיקר" השורש מסמל את המלך גופו, והוא זה שעתיד לשוב לכסאו [מלבי"ם, אלשיך]. מבחינת מסורת כתיבת הפסוק, המילה קַיָּמָה נכתבת כאן עם האות ה"א בסופה, והמילה שַׁלִּטִן נכתבת בכתיב חסר ללא האות יו"ד [מנחת שי].
אולם, בניגוד לגזע עץ שפשוט נשאר באדמה, חזרתו של המלך לשלטון אינה אוטומטית אלא מותנית: מִן־דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך ישוב לכסאו רק לאחר זמן רב, מן הרגע שיגיע להכרה ברורה כי העליונים הם המושלים בעולם, והם אלו שיכולים לתת מלכות, להסירה ולהחזירה כרצונם.
את הסיבה העמוקה לעונש ולתנאי זה מבאר [מלבי"ם], הקושר זאת לחטאו הקודם של נבוכדנצר. קצפו של ה' יצא על המלך משום שעשה צלם מזהב, בניסיון לבטל בכוח את גזירת השמים על ארבע המלכויות שראה בחלומו הראשון. לכן נענש מיד והוסר ממלכותו, כדי שילמד שאין בכוחם של בני אדם או של מעשי ידיהם לשנות את גזירות ה'. רק לאחר שיכיר באמת כי ה' הוא השליט הבלעדי, וכי באחרית הימים תקום בהכרח מלכות של מי שנחשב כעת כ"שפל אנשים", תוחזר לו מלכותו. דניאל נמנע מלפרש למלך את החלק האחרון הנוגע לעם ישראל בגלוי, כדי שלא להבעיר את חמתו עליהם.