עם תום תקופת עונשו של המלך, הסיפור חוזר לתיאור בגוף ראשון, ומציג את רגע ההתעוררות וההכרה המחודשת של נבוכדנצר בה' [ביאור שטיינזלץ].
המילים וְלִקְצָת יוֹמַיָּא מציינות את סיומן של שבע השנים שנקבעו לעונשו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לאורך כל אותה תקופה, מבהיר הפסוק באומרו אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר, הוא חי כבהמה, נעדר בינה אנושית ובלתי מודע לזהותו, ורק כעת התחיל להכיר שוב בעצמו [מצודת דוד].
עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת פירושו נשאתי והרמתי את עיניי לשמים [רש"י]. כל עוד נדמה היה לבהמה, הסתכל נבוכדנצר רק מטה אל הארץ, אך כעת הוא נעמד על רגליו ונושא את מבטו מעלה [מלבי"ם]. הרמת העיניים מבטאת בקשת עזרה מה' [מצודת דוד] והכרה בכך שהעונש והריפוי מגיעים ממנו [אלשיך]. המסורת המיסטית רואה בפעולה זו ערך רב, והמקובלים, ובראשם האר"י, ציינו כי עצם ההסתכלות לשמים נושאת בחובה תועלת רוחנית גדולה [חומת אנך].
וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב משמעו שדעתי ותבונתי חזרו אליי [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מזהים כאן תהליך הדרגתי של התפכחות. תחילה, חזרה אליו התודעה האנושית הבסיסית והוא הבין שאינו בהמה, וזכר את גופו ואת העונש שקיבל, גם אם עדיין לא זכר את מעמדו כמלך [מלבי"ם]. לאחר מכן, הוא זיהה את עצמו לחלוטין כנבוכדנצר [אלשיך]. לבסוף, חזרה אליו גם הדעה וההשגה הרוחנית שהייתה לו בעבר, אותה איבד בעקבות גאוותו – ההכרה שה' שולט בממלכת בני האדם [אלשיך].
וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת – בירכתי את העליון, ואת חי העולמים שיבחתי ופיארתי (המילה נכתבת כ"ולעליא" אך נקראת וּלְעִלָּאָה [מנחת שי]). הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין התארים. בעבר, נבוכדנצר סבר שה' הוא אמנם ה"עליון" (הסיבה הראשונה לבריאה) הראוי לשבח, אך חשב שאת ניהול העולם בפועל הוא מסר לכוחות אחרים ולשרי מעלה. כעת הוא מבין שה' הוא גם "חי העולם" – המשגיח והמנהיג הישיר של המציאות כולה, המפיח בה חיים כשם שהנפש מחיה את הגוף. משום כך, ה' ראוי לא רק לשבח פילוסופי, אלא גם לברכה ישירה על השפע שהוא מעניק [מלבי"ם]. הוא מברך את ה"עליון" על שפע השכל שניתן לו ממרום, ומשבח את "חי העולם" על השיעור שלמד מתוך ייסוריו [אלשיך].
דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם דָּר וְדָר – ששלטונו הוא שלטון עולם ומלכותו בכל דור ודור. נבוכדנצר מגיע להבנה עמוקה שמלכות ה' אינה מתבטאת רק בעליונות על מלכי בשר ודם, אלא בכך שהמלכות כולה שייכת לו בלבד, והיא נצחית גם כאשר דורות אנושיים חולפים ומתים מן העולם [יוסף אבן יחיא, אלשיך]. בנוסף, ישנה הבחנה בין "מלכות", שהיא הנהגת העולם על פי חוקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית, לבין "שלטון", שהוא ההנהגה הנסית המשדדת את מערכות הטבע. כעת מתחדש לנבוכדנצר ששני סוגי ההנהגה – הטבעית והנסית – הם נצחיים ומתמידים, ומופעלים בכל דור בהתאם לזכויות ולמעשים של בני האדם [מלבי"ם].