שליט הממלכה עומד חסר אונים מול חזון שמימי, ופונה דווקא אל גולה יהודי כדי למצוא מענה לתעלומת חלומו. הפנייה חושפת את ההכרה במגבלות החכמה האנושית הרגילה, ומדגישה את עליונותה של ההשראה האלוהית, תוך יצירת הקבלה בין עוצמתו הפוליטית של המלך לבין גדולתו הרוחנית של הפותר.
המלך פותח ואומר דְּנָה – כלומר, זהו החלום, או כך אמרתי לדניאל [אבן עזרא, מצודת דוד]. הוא מבקש מדניאל להגיד את פִּשְׁרָא – פתרון החלום [רש"י], ומצהיר וְאַנְתְּ כָּהֵל – ואתה אכן יכול לפתור אותו [רש"י].
הפרשנים עומדים על הכפילות וההדגשה בדברי המלך, המזכיר במפורש "אני המלך נבוכדנצר" ומנגד "ואתה בלטשאצר". סודות שמימיים הנוגעים להנהגת העולם אינם מתגלים לאנשים פשוטים, אלא לגדולים בלבד. המלך מדגיש כי כשם שהוא יחיד וחסר תקדים בעוצמתו השלטונית, כך דניאל מקביל אליו וניצב מעל כולם ביתרון החכמה [אלשיך].
כישלונם של חכמי בבל, אשר לָא־יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעוּתַנִי, אינו מקרי. חכמים אלו, העוסקים בקסמים ובאצטגנינות, מסוגלים להשיג רק דברים שפלים הנוגעים לעניינים פרטיים. עצם העובדה שהם לא הצליחו אפילו לספק למלך הסבר מתקבל על הדעת שישקיט את רוחו [אלשיך], מוכיחה כי מדובר בחלום בעל משמעות עולמית וגבוהה שמקורו באל העליון [מלבי"ם].
מתוך הבנה זו, דורש המלך מדניאל פִּשְׁרֵא אֱמַר – לשון אמירה פשוטה. המלך מביע בכך ביטחון מוחלט בדניאל, מתוך ידיעה שברגע שיפתח את פיו ויאמר את דברו, תהיה זו האמת המוחלטת והמדויקת, ללא צורך בבחינה ובדיקה [אלשיך]. יכולתו של דניאל לפתור את החלום נובעת אך ורק מכך שרוח ה' דוברת בו [שטיינזלץ]. המלך אף טורח להבהיר כי כוחו של דניאל אינו נובע מהאליל הבבלי "בלטשאצר" שעל שמו הוא נקרא, אלא מתוך כך שרֽוּחַ־אֱלָהִ֥ין קַדִּישִׁ֖ין בָּֽךְ – שפע רוחני טהור וקדוש המגיע מה' [אלשיך, מלבי"ם].