רגע של מתח דרמטי שורר בארמון, כאשר המלך נבוכדנצר, המגולל את זיכרונותיו בגוף ראשון, ממתין לפתרון חלומו. דניאל, שניחן בחוכמה, מבין מיד את משמעות החלום הקשה, ותגובתו הפיזית והנפשית מעידה על גודל השעה.
הכתוב מתאר כי דניאל אֶשְׁתּוֹמַם, כלומר עמד בשתיקה, בתדהמה ובחוסר אונים למשך כשעה, כאשר וְרַעְיֹנֹהִי, מחשבותיו, מבהילות ומטרידות אותו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. פחדו של דניאל נבע מהחשש להגיד למלך פתרון המבשר על רעה, פן יחרה אפו של המלך עליו והוא ייפגע [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, דניאל היה נתון בקונפליקט עמוק: בהיותו יהודי גולה, הוא חשש שהמלך יחשוד בו שהוא שמח לאידו נוכח המפלה הצפויה לו. לכן, שתיקתו ותדהמתו נועדו גם להראות למלך שהוא מצר על הרעה ולא נוהג בכפיות טובה כלפי מי שגידל אותו [אלשיך].
נבוכדנצר, שכבר הרגיש בנפשו כי החלום מבשר רעות עבורו, מבחין בהיסוס של דניאל ומנסה להרגיעו ולעודדו לדבר ללא פחד. ניסיון הרגעה זה מעיד על מערכת יחסים קרובה וחריגה בין המלך לבין יועצו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. העובדה שהמלך, המספר את האירוע, מקפיד לקרוא לדניאל בשמו הבבלי בֵּלְטְשַׁאצַּר, נועדה להדגיש את תפיסתו של נבוכדנצר: הוא ראה בדניאל אדם שנושא את שם אלוהיו, ולכן למרות היותו מזרע היהודים, הוא באמת דואג לשלום המלך ומזדהה עמו [אלשיך].
בתגובתו, דניאל פותח במילה מָרִאי (אדוני), ומאחל כי החלום יתקיים על שונאיו של המלך, והפתרון יחול על לְעָרָךְ כלומר על אויביו וצריו [רש"י, מצודת ציון]. סביב ברכה זו מתקיימת מחלוקת מרתקת בין הפרשנים באשר לכוונתו האמיתית של דניאל:
הגישה הפשטנית בקרב חלק מן הפרשנים גורסת כי דניאל פונה ישירות לנבוכדנצר מתוך נימוס ומוסר מלכותי [אבן עזרא]. לפי כיוון זה, דניאל מחלק את דבריו לשניים: את עצם החלום המבהיל הוא מאחל לשונאו של המלך, ואת הפתרון עצמו, שהוא גזר הדין הקשה בפועל, הוא מאחל לאויבו הגדול של המלך [מלבי"ם], או שזהו פשוט כפל לשון שנועד להדגיש את הדברים [מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת חושפת רובד סמוי בדבריו של דניאל. לפי גישה זו, המילה מָרִאי אינה מופנית למלך הבבלי אלא לה' [רש"י, מנחת שי]. הסיבה לכך היא שדניאל לא יכול היה לאחל באמת שהרעה תיפול על שונאיו של נבוכדנצר, שכן עם ישראל נחשב לשונאו הגדול ביותר של מחריב המקדש. אילו התכוון למלך, היה יוצא שדניאל מקלל את עמו שלו. לכן, דניאל נשא את עיניו למרום וכיוון את קללתו כלפי שונאיו של ה'. למרות כוונה נסתרת זו, נבוכדנצר הבין את הדברים כפשוטם, כנראה משום שהניח שדניאל מתכוון לאומות העולם החזקות שמאיימות על שלטונו, ולא לעם ישראל הגולה והחלש שאין בידו להרע למלך [חומת אנך].