בעת מצוקתו, קורא נבוכדנצר לכל חכמי בבל כדי שיפתרו את חלומו, אך נתקל באכזבה. המילה בֵּאדַיִן משמעותה אז, והמילה עָלִּין מתארת את כניסתם של החכמים לפניו. קבוצת החכמים המוזכרת, חַרְטֻמַּיָּא אָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא, כוללת סוגים שונים של חוזים בכוכבים וקובעי עתידות. מן ההיבט הלשוני, הצירוף אָמַר אֲנָה מציג מבנה דקדוקי תקין, שבו הפועל בא בגוף נסתר אף שהוא מתייחס למדבר [אבן עזרא]. כמו כן, יש לשים לב למסורת הקרי והכתיב בפסוק: המילה הכתובה "עללין" נקראת עָלִּין, והמילה "כשדיא" נקראת כַּשְׂדָּאֵי [מנחת שי].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין אירוע זה לבין חלומו הראשון של נבוכדנצר. בעוד שבעבר דרש המלך מחכמיו שיגידו לו גם את תוכן החלום ששכח, הפעם הוא מצהיר וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן, כלומר הוא זכר את החלום וסיפר להם אותו בעצמו. למרות זאת, הם עדיין לא הצליחו לספק לו מענה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
עולה השאלה מדוע המלך מפרסם ברבים את חרפת חכמיו ואת אוזלת ידם, ומדוע הוא משתמש במילה וּפִשְׁרֵהּ עם האות ה"א בסופה לציון "פתרונו" המדויק, ולא במילה הכללית "ופשרא" [אלשיך]. התשובה לכך טמונה בחששו של נבוכדנצר מדעת הקהל. המלך דאג שמא יאמרו הבריות שדניאל, בהיותו יהודי, פתר את החלום לרעה מתוך שנאה למלך, ועל בסיס הכלל שכל החלומות הולכים אחר הפה, עצם הפתרון השלילי של דניאל הוא שהביא את הרעה. כדי להפריך טענה זו, המלך מדגיש שחכמי בבל דווקא כן הציעו פתרונות שונים, אך הם לא ידעו להגיד לו את וּפִשְׁרֵהּ, את הפתרון האמיתי והמיוחד של חלום זה. אילו הכלל שחלומות הולכים אחר הפה היה פועל כאן, פתרונותיהם הראשונים של חכמי בבל היו צריכים להתגשם. מכיוון שדבריהם לא התקיימו, מוכח שדניאל לא יצר את המציאות הרעה באמירתו, אלא פשוט היה היחיד שידע לחשוף את האמת שנגזרה מראש [אלשיך]. יש לציין שגם במסורת הכתיב מודגש ייחודה של המילה וּפִשְׁרֵהּ, הנכתבת בכתיב חסר ללא האות יו"ד [מנחת שי].