דניאל, פרק ד׳, פסוק ד׳

בֵּאדַיִן, כלומר אז, בעת מצוקתו של נבוכדנצר, עָלִּין ונכנסים לפניו סוגים שונים של חוזים בכוכבים וקובעי עתידות, שהם חַרְטֻמַּיָּא אָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא. בניגוד לחלומו הראשון שאותו שכח, הפעם המלך זוכר את החלום ומספר אותו לחכמיו בעצמו, ולכן הוא מצהיר וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן. למרות זאת, החכמים אינם מצליחים לגלות לו את וּפִשְׁרֵהּ, שהוא הפתרון האמיתי והמדויק של החלום. המלך מפרסם את כישלונם כדי להדוף טענה עתידית שדניאל היהודי גרם לאסון בעצם פתרונו השלילי לחלום. העובדה שפתרונותיהם החלופיים של חכמי בבל לא התקיימו, מוכיחה שדניאל לא יצר את המציאות הרעה באמירתו, אלא רק חשף את האמת שנגזרה מראש.