דניאל פותח את פתרון חלומו של נבוכדנצר בהצגת הסמל המרכזי – האילן העצום – אך תוך כדי כך הוא עורך שינויים והשמטות דקים מדברי המלך, הטומנים בחובם מסרים פוליטיים ורוחניים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לבאר את הפסוק כפשוטו: אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף הוא האילן שראית שגדל והתחזק, וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא מציין שגובהו הגיע עד לשמים, וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא משמעו שנופו ומראהו הגיעו ונראו לכל הארץ. ביחס למילה וַחֲזוֹתֵהּ, מוסבר כי מקורה בשורש ח.ז.ה, כלומר מראה שניתן לראותו מכל מקום [אבן עזרא].
עם זאת, קריאה מעמיקה מגלה שדניאל משנה במכוון מהאופן שבו המלך תיאר את החלום במקור. דניאל משמיט את תחילת החלום, שבו תואר האילן כצומח מתוך הארץ ושגובהו רב. יש המסבירים כי דניאל עשה זאת מתוך כבוד למלך, כדי שלא להזכיר לו את תחילת דרכו ממצב שפל, ולהתמקד רק בגדולתו הנוכחית [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה הגורסת כי ההשמטה נועדה לעקוץ את גאוותו של נבוכדנצר; המלך התגאה וטען שהיה רם ונישא מאז ומתמיד, אך בפועל ממלכתו הייתה שפלה בתחילה וה' הוא שהקים אותו מעפר. לכן דניאל, שידע את האמת, התעלם מתיאור הגדולה המוקדמת והתייחס רק לאילן שגדל והתחזק עם הזמן [אלשיך].
מעבר להשמטות, דניאל גם משנה את תיאור החיות והעופות החוסים בצילם של ענפי האילן. על פי הפרשנות, חיות השדה מסמלות את אומות העולם, ואילו ציפורי השמים מסמלות את עם ישראל, שנפשותיהם מרוממות [אלשיך]. המלך בתיאורו ניסה להקטין את ישראל וטען שהציפורים ידורו תחתיו בקביעות, ואילו החיות רק יחפשו צל ארעי. דניאל הופך את היוצרות: הוא קובע שהחיות הן אלו שידורו תחתיו, כלומר האומות ייכנסו לחלוטין תחת רשותו [מלבי"ם], ואילו הציפורים, שהן עם ישראל, רק ישכנו שכינת עראי, רמז לכך שגלות בבל אינה קבועה אלא קצובה לשבעים שנה בלבד [אלשיך].